<h1>יבין שמועה לרשב"ץ הלכ' טרפות</h1>
<h2>דף לב:</h2>
ומי ששחט חצי ושט וקודם השלימו ניקב הושט באותו מקום השחוט טריפה. ולמדו זה ממלבן סכין ושחט בה דאע"ג דחדודה קודם לליבונה ואותו חצי כבר הוא שחוט והיינו חוששין לצדדין אלא משום דבית השחיטה מרווח רווח ויראה מזה שאפי' אותו מקום שהוא כבר שחוט נפסל בנקיבה ואמרינן בגמרא שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה. ונתנו טעם בגמר' שכיון שנגמרה שחיטת הקנה הרי הוא כאלו מונח בסל ושוב אינו נטרף בניקבה ואמר רבא דלא אמר ריש לקיש אלא בריאה שחיי הריאה בקנה תלויים אבל בבני מעים לא אמר שאם שחט הושט ובין סימן לסימן ניקבו בני מעים טריפה. ויש פוסקים כריש לקיש דבריא' כשרה ובבני מעיים טריפה. והריא"ף ז"ל לא כתבה זו דס"ל דבין בריאה בין בבני מעים טריפה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י ונשאו ונתנו בגמ' אם מותר לזמן בני נח בבני מעים לפי שאעפ"י שנשחטו הסימנים כיון שעדיין היא מפרכסת אינה קרויה מתה לבני נח עד שתצא נפשה א"כ בני מעים הרי הן כאלו הן בדיקולא והם אבר מן החי שאסור לבני נח ולפ"ז היה אסור למכור לישמעאלים כרס וריאה שאסור לישראל להושיט אבר מן החי לבני נח אבל כבר העלו בגמ' שאם לישראל הוא מותר שהוסיף להם הב"ה קדושה וכ"ש לבני נח.
<h2>דף מב.</h2>
דיני נקיבת הכרס ושאר האברים התלוים בו. נקב הכרס במשהו טריפה. והוא שיהיה נקב מפולש בכל הכרס אבל אם לא עבר הנקב עד חלל הכרס אינה טריפה וכן בכל האיברי' הנטרפי' בנקיב' צריך שיעבור הנקב בכל העובי וכמו שאמרו [מ"ב ע"א] ניקב הלב לבית חללו.
<h2>דף מג.</h2>
אמר עולא שמנה מיני טרפות נאמרו לו למשה מסיני נקובה פסוקה נטולה וחסורה קרועה ודרוסה נפולה ושבורה ע"כ לשון התלמוד בפ' ואלו טרפו' וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש "דרוסה "נקובה "חסורה "נטולה "קרועה "נפולה "פסוקה "שבורה.
הנקיבה אלו טרפות בבהמה נקובת הושט. תחלת המעיים הוא הושט ובראשו הוא התרבץ המחובר ללחי התחתון ומשם נכנס האוכל והושט יש לו שני קרומות יש להם קצת עובי החיצון אדום והפנימי לבן כי גם כל המעיים קרומותיה' כפולים מפני השמירה שאם היה פגע באחד מהם יהיה השני שומרו. ובסוף הושט הוא מתחבר עם הכרס שקורין הרופאים איצטומכא ובלשון רז"ל אצטומכא דלבא בפ' אין מעמידין [כ"ט ע"א] ופיה המחובר לושט הוא פי האצטומכא וזה הכרס הוא משעיר ומקלפין אותו בסכין לתקנו לאכילה וזה הכרס הוא הנגלה כשקורעין הבהמה וקראו אותו בגמרא [נ' ע"ב] מפרע"ת היכא דפרעי טבחי וקראוהו אצטומכא דכרס בפרק ואלו טרפו' [שם] ופרוס עליו החלב הגדול האסור ומזה הכרס יוצא המאכל דרך גרה אחד שקורין הרופאים השועיר אל מעי ארוך אורכו באדם י"ב אצבעות מאצבעות של כל איש ואיש כפי מה שהוא ארוך או קצר ורוחב זה המעי כרוחב פיו הנקרא שוער ומזה המעי יוצא המאכל אל המעי שקורין הרופאים הצ"ם לפי שלעולם הוא ריקן לפי שהכבד הוא עליו ומוצץ כל לחויו' שבו דרך עורקים המחוברים ביניהם שקורין הרופאים מסריק"ש ודומה אל הושט אלא שהוא קצר ממנו ואחר הצ"ם המעיים הדקים הכרוכים סביב השומן הטהור הנקרא כנתא על כן שמו בתלמוד [מ"ח ע"ב] הדרא דכנתא וקודם זה הם המעיים הגסים שהם המסס והוא עשוי קלפים קלפים לפנים ויתחבר עמו בית הכוסות מלמעלה והוא עשוי משני קרומות עבים וביניהם שומן והוא עשוי בפנים בתים בתים ככוסות על כן קרוי בין הכוסות ואחריו המסס ואחריו הקיבה והיא עשויה כקשת ובה שני חלבים קרויים בתלמוד [מ"ט ע"ב] חמצי ובר חמצי האחד עשוי כקשת והוא אסור והאחד עשוי ארוך כיתר הקשת יש שנוהגים בו היתר ויש שנוהגים בו איסור ונמצא בה חלב שמעמידין בו הגבנה ואינו באדם אלא בבהמות וחיות ואחר הדרא דכנתא יש מעי אחר שאין לו אלא פה אחד ממנו נכנס המאכל וממנו יוצא על כן קראוהו עור ובלשון רז"ל [נ"ח ע"ב] סניא דיבי לפי ששם מתערב הפרש הרבה והוא מזוהם שאפי' הזאבים מואסים אותו ושונאים אותו ואינם אוכלין אותו וזה העור אל המעיים השפלים הגסים כמו הכרס אל המעיים העליונים הדקים ואחר העור יתחבר עמו מעי אחד עב וקשה קורין אותו קולו"ן וכשיש כאב באותו קולון קורין אותו הרופאים קולנ"ג ואחר זה הוא המעי הישר שנקרא בגמרא [נ' ע"א] חלוחלת או כרכשא וההמון קורין לו טבאחייא שהיה מנהג הראשונים שהוא שכר הטבח השוחט והבודק ומשם יוצא המותר העב לחוץ הוא הרעי אחר שמצצו כל האברים מה שצריך להם מהמאכל לקיום האדם והמותר יוצא לחוץ. ובמדרש קהלת [רבה ז' י"ט] החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטי' אשר היו בעיר הם נזכרי' אלה הדברים שהם אברי המזון מן פומא לושט ומן הושט להמסיסה ומהמסיסה לקיבתא ומקיבתא לאצטומכא ומאצטומכא לכרוכא קטינא ומכרוכא לבית כסא ומבית כסא לבית מעייא ומבית מעייא לכרוכא עביה ומכרוכא עביה לסנייא דיביה ומסנייא דיביה לפטרכא ומפטרכא לעזקתא ומעזקתא לברא ונקב הושט הוא מביא אל המות כי הוא רך עצבים ואינו כקנה שהוא קשה והאברים הרכים יש להם הרגש גדול לפי שהם יורדים מהמוח מקום ההרגש וכשהוא נקוב אפי' נקב משהו הוא מרגיש הרבה ומכאיב כי כל פרוק חבור בפצע ונקב הוא מכאיב וכשהוא מכאיב יגיע מזה בטול לפעולות הטבעיות הצריכות לקיום הבעלי חיים וכשיתבטלו הפעולות הטבעיות יאבדו הבעלי חיים. והמזון הוא מתעכל עכול ראשון בלעיסה כי הלעיסה היא התחלת העכול כי כשאדם הוא לועס חטים ונותן אותם על גבי מכתו הוא מרפא אותה כמ"ש חז"ל [פסחים ל"ט ע"ב] לא ילעוס אדם חטין ויתן אותן על גבי מכתו ואמרו על זה לשון חכמים מרפא ואם בשלו חטים לא יעשו זה הפועל א"כ הלעיסה היא התחלת העכול ומותר זה העכול שאינו ראוי למזון יוצא ברקיקה מהפה ולשון עכול הוא מלשון רז"ל [ברכות נ"א ע"ב] עד שיתעכל המזון שבמעיו ובלשון קדר אלהצ"ם ואחר הלעיסה הוא נכנס בכרס ושם הוא מתעכל עכול שני מפני חום הכרס שהוא רב מפני חום החלב הפרוס עליו וחום הלב שהוא עליו וחום הכבד שהוא בימינו וחום גידי הטחול שהם מלאים דם שהוא בשמאלו. ובזה העכול השני הוא חוזר המזון כמו מי שעורים שנותנין לחולין ונקרא בלשון רז"ל ערסן שאמרו בנדרים [מ"א ע"ב] ערסן יפה לחולים ונקרא בלשון יון כילוס ואחר זה העכול הכבד שהוא סמוך לכרס הוא מוצץ הצלול שבו דרך עורקים המחוברים ביניהם הנקרא מסריק"ש בספרי הרפואה. והעב שנשאר אחר שמוצץ הוא המותר מזה העכול השני והולך בתוך המעיי' עד שהוא יוצא מפי הטבעת ברעי. וכשהגיע זה הצלול אל הכבד שם הוא מתעכל עכול שלישי שהוא כמו קדרה רותחת וידוע הוא כי המתבשל בקדרה יש בו חלקים טובים למזון (מנים) [אנשים] ממש וחלקים רקיקים עולים על פי הקדרה כמו הקצף וחלקים עבים כמו שמרים בתחתי' הקדרה וחלקים עבים שלא הגיע בהם הבשול וחלקים אידיים שעולים מכח הרתיחה כמו העשן וחלקים מימיים שהם כמו המים הנשפכים כן הוא מתחילת זה העכול בכבד הנקרא בלשון יון כימוס והשוה שבזה העכול השלישי הוא הדם והוא חם ולח ומתוק. והקצף העולה למעלה הוא האדומה והיא חמה ויבשה ומרה. והעב היורד למטה כמו השמרים היא השחורה והיא קרה ויבשה וטעמה עפוץ כמו העפצי' והאדים העולים הוא הרוח אשר באברים הדופקים והדם הוא הולך דרך עורקים הנקראים ורידין אל האברים כולם ומוציצין אותו הרופאים כשיגבר דרך הקזה והוא מתעכל עכול רביעי בכל האברים כי הוא מתפשט (עלי הקבין עור) [ע"י הנקבין עד] לבשר וכל אבר משנהו לטבעו ואם נעדר זה הכח נשאר בלתי משונה וזהו לובן הבהקים והבהרות ומותר זה העיכול הוא יוצא מנקב העור הדקים דרך זיעה. והקצף הרקיק הוא הולך אל כיס המררה ומשם הוא הולך אל המעיים ורוחץ אותם ומנקה אותם עד שהוא מגיע אל פי הטבעת ועוקץ אותה ומביא התאוה ליציא' הרעי. והחלק העב השוקע למטה היא השחורה היה הולכת אל הטחול ומשם עולה לפי האצטומכא לעורר תאות המאכל כשהיה מחברת פי האצטומכא ועל זה נאמר [תהלים ק"ד] מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית כי המרה קלה ויורדת עד למטה בפי הטבעת והשחורה היה בכבד ועולה עד למעלה בפי האצטומכא. והחלק שלא הגיע בו הבשול הוא הלבנה וממנה מלוחה וממנה מתוקה והיא קרה ולחה והולכת עם הדם ללחלח האברים שנתיבשו מפני התנועה המחממת ורובא באצטומכא ובריאה. והחלק האדיי הוא ההולך אל הלב ומשם הולך אל הגידים הדופקים הנקראים סריאני"ש בספרי הרפואה. והחלקים המימיים הולכין אל כיס המקוה אשר מתקבץ שם מי רגלים ויוצא דרך קלוח מן הגיד ולפעמים מתקבץ שם עפרורית ונקפה שם והוא חולי האבן הנקרא חצץ והוא חולי מסוכן ויותר באנשים שהמעבר הוא צר מהנשים שהמעבר הוא רחב זהו דרך אל(א) העכולים שהם קיום הבעלי חיים וכשיכאב הושט מפני נקב יגיע פגע אל הכרס הסמוך לו ויתבטלו אלו הפעולות הטבעיות ויאבד הבעל חיים על כן אם ניקב הושט הבהמה היא טרפה ואסורה. ושט נקב הושט טרפה. אמר רבא שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן נקבו זה בלא זה כשרה נקבו שניהם נקב מפולש טרפה נקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה משום דכיון דאכלה ביה ופעיא ביה רווח גמדא ליה ופשטא ליה זמנין דמהנדזין בהדי הדדי שכיון שהם מתנועעים יבואו שני הנקבים זה כנגד זה ומש"ה טרפה. ואמר רבא קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום שיפול הקרום וישאר הנקב פתוח. ואמר רבה ושט אין לו בדיק' בספק דרוסה מבחוץ אלא מבפנים וכבר כתבתי זה בספק דרוסה. נתחלפו הקרומ' שהאדום חזר לבן והלבן חזר אדום אמרו בגמ' שהוא טרפה וי"מ אפי' לא נתחלף אלא הלבן וחזר אדום שהיא טרפה לפי שזה האודם מחמת ארס הוא ויחזור וישרוף האדום וכמו [להלן נ"ג ע"ב] האדים הבשר כנגד בני מעיים דאסור דזהרא מקלא קלי. וי"א שאם לא נתחלף אלא האחד שהיה כשרה שהשני מגין עליו כמו נקבו זה בלא זה שהיא כשרה ואינה טרפה אלא אם לקו שניהם שהאדום חזר לבן והלבן חזר אדום וכבר כתבנו בדין הדרוסה עוף שבא וצוארו מלוכלך בדם מה דינו ומה שאמרו שושט אין לו בדיקה מבחוץ בספק דרוסה הוא הדין לספק נקב כי נקב כל שהוא א"א לבודקו יפה. ישב לה קוץ בושט אם יש בו קורט דם טרפה בודאי נקבה ואם לא נמצא בה קורט דם כשרה. וי"א דאפילו לא נמצא בו ק"ד חוששין שמא מחמת דוחק האכילה נקב משא"כ בעובי בית הכוסות שאינה טרפה אלא אם נמצא בה ק"ד והוא שיהיה תחוב ברוחב אבל אם נמצ' הקוץ [ב]אורך הושט כשרה שאם באנו לחוש לנקב אין לך בהמה כשרה (בכל) [דכל] הבהמות אוכלות קוצים וכמו שהושט שנקב טרפה ה"ה אם נטל טרפה שכל אבר הנטרף בנקב נטרף אם נטל.
מרירה שנינו ניקבה המרה טרפה. והמרה כבר פירשנו תועלתה שהיא לנקות הדם כדי שישאר נקי ולזה נמצא במרירת שור אבן שמתקשה שם מעפרירות הדם ויורה על זה מרירותה וגם לנקות המעיים ולרחוץ אותם ולעורר תאות יציאת הריעי ואם ניקבה הרי בטלה תועלתה ומ"ש הכתוב באיוב [ט"ז] ישפוך לארץ מרירתי כבר אמרנו בגמ' בפ' ואלו טרפות דמעשה נסים היה שנאמר [שם ב'] רק את נפשו שמור ואין מביאין ראיה ממעשה נסים ואמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן מרה שניקבה וכבד (חתומה) [סותמתה] כשרה שהוא דבוק יפה ואינו מתפרק [אמ"ה מעשה בא לידי שנמצאת מרה אחת קטנה ביותר וריקנית וממה שהיתה קטנה עד שהיו אומרים חסרה ונמצאת תחתיה מכוון בשפולי הכבד כמין בועה ומראיה כמראה המרה ועורק ביניהם משוך מתחלה חשבנו כי העורק ההוא להמשיך המרה ובדקנו היטב ונמצא שהעורק ההו' אינו ממשיך שום דבר אח"כ נקבנו הבועה ונמצא' מתוקה ואין בה שום מרירות ונתבאר לנו שאינה מרה והיתרנוה. ובאו החברים והסכימו כולם בהיתרה]. ואם נמצאו בה שתי מרירות טרפה שזהו הכלל דכל יתר כנטול דמי ואם נטלה המרה טרפה ק"ו מנקיבה שכל שנטרף בנקיבה כל שכן שהוא נטרף בנטילה וה"ה אם נבראת חסרת מרה מזה הטעם. ואם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה וזה לא נזכ' בגמרא אלא בתרי סניא דיבי [נ"ח ע"ב] ותרי בועי [מ"ז ע"א] ונלמוד מזה לשתי מרירות ואע"ג דתורים ובני יונה אין להם מרה אין מביאין ראי' ממין על שאינו מינו. [אמ"ה שוב הביא לי הבודק שני מרירות סמוכות זו לזו ושניהם מלאים ולא שפכי אהדדי אמרתי לו א"כ אסורה אמר לי הנה הם שופכים זו לזו למעלה במקום הכבד אמרתי לו לא אמרו אלא בנוקבים אחת מהם וע"י הנקב יהיו שופכים אהדדי אמנם ראה מה יאמרו החברים הלך אצלם והתירו על מה שהביא מוהר"י קארו סימן מ"ב בשם בעל תרומת הדשן ועם היות שלא בזה דעתי כזה ע"כ]. וראיתי בספר בעלי חיים שאין לסוס ולפרד ולחמור והפיל והגמל מרירה וא"כ אין לטרוף תורים ובני יונה שאין להם מרירה שאינו הכרחי בכל הבעלי חיים ומ"מ לאותן שיש להם מרה אם נמצאו נעדרי המרה טרפה והנה מקום המרה הוא מתחלף בב"ח כי הצבאים והאיילים מרירתם היא תלויה בזנב ובקצתם תמצא היא מתפשטת במעיים וכן שאר שינויים בחיות ובדגים וזה סיוע למ"ש בה"ג נטלה המרה לגמרי הוה מעשה וקרעוה לכבד ואישתכח דבלועה בגויה ואכשרוה ועוד כתבו שאם לא נמצא' מרה טועמים במקום מרה אם נמצא מקומ' מר בידוע שנבלעה במקומה וכשרה.
הקרקבן שניקב אם כיסו אשר בפנים נשאר קיים כשרה. וכן אם ניקב כיסו והוא קיים כשרה וכן אם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשרה ניקבו שניהם זה כנגד זה טריפה. ואם חלב טהור סותם כשרה.
<h2>דף מג:</h2>
תרבץ הושט שנקב טרפה וגג הזפק שנקב טרפה והוא המקום שנמתח עם הושט אבל זפק עצמו אפי' ניטל כשרה. ויראה לי והוא אם נדבק הושט עם התרבץ ובני מעיים ובגמ' [נ"ז ע"ב] אמרו דר' מתיר זפק אפי' ניטל ובלישנא קמא אמרינן דהלכה כרבי ובלישנא בתרא סלקא בתיקו ויש שנוי גרסאות בזה ויש גורסין נטל זפק כשרה כמו שכתבתי והרמב"ם ז"ל לא התיר בזפק אלא אם ניקב אבל לא ניטל וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל.
<h2>דף מד.</h2>
אמר שמואל תרבץ הושט שנטל כולו מהלחי כשרה והוא שנעקרו סימנין עם בשר שבלחי וזהו ששנינו ניטל לחי התחתון כשרה והרמ"בם ז"ל למד מזה דוקא לחי התחתון אבל לחי העליון טרפה ולא כתבו זה הגאונים ז"ל וצריך ליתן טעם מה טרפות שייך בלחי העליון ולפי דבריו שכתב שהאברי' שנטרפו בנטילה אינם נטרפים בחסרון מתחלת ברייתן א"כ בהמה שנבראת חסרת לחי העליון שהיא כשרה והרשב"א ז"ל אינו מסכים לזה. ואם סימנין נעקרו ממקום חבורן בבשר הלחי אם נעקרו כולן היינו עקור סימנין וטרפ' וכן אם נעקרו מעט כאן ומעט כאן שאף מעוטן הנשאר חלוש הרבה והרי הוא כאלו נעקרו כולן וזהו סימנין שנדלדלו ברובן דטרפה כדאית' בגמ' אבל אם עקורין במקום אחד ומיעוטן קיים בצד השני היינו דרב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שנטל ברובו מהלחי כשרה ור"ח ז"ל כתב שאם נפרקו הסימנין זה מזה שהיא טרפה וזהו סימנין שנדלדלו ברובן. ע"כ דיני הושט והתרבץ.
גרגרת הקנה נברא להוציא הקול ואינו רך כושט על כן אינו נטרף במקום שחיטה אלא עד שיהיה נפסק רובו וכל מקום שחיטה הוא נטרף בפסיקתו וי"א שאם נפסק שפוי כובע במקום שאינו ראוי לשחיטה דינו כדין תרבץ הושט שאינו נטרף ברובו אלא אפי' נפסק כולו ונשאר מיעוטו קיים במקו' אחד ולא הוי עקור עד דאפרק אפרוקי אבל אם נפסק רובו אינו אלא כמחתך בשר בעלמא. והרמב"ם ז"ל לא הסכים לזה אלא כל שנפסקה הגרגרת בשפוי כובע ומשפוי כובע ולמטה כל מקום שחיטה הוא טרפה ואם ניקבה הגרגרת מכנגד החזה מקום שאין השחיטה כשרה בו נקיבתו במשהו כריאה. הגרגרת אינה כולה שוה בהיקפה כי יש מקום למעלה עב ומקום למטה דק לפיכך אם נפסקה במקום העב אעפ"י שנפסק רוב ההיקף אינה טרפה עד שיפסק רוב חללה שאין הטרפות מפני בשר הגרוגרת שנפסק רובו אלא מפני שלא נשאר רוב חללה קיים ואם נשאר רוב חללה קיי' היא כשרה שהצורך של הקנה אינו אלא שיכנס הרוח אל הריאה ואם נפסק רוב חללה מתמעט הרוח וכשנשאר רוב חללה קיים הרי הרוח הוא נכנס הרב' והיא מתקיימ' וכשרה.
<h2>דף מה.</h2>
אם ניטל מהגרגרת רצועה (לצורך) [לאורך] הגרגרת היא מצטרפת לכאיסר וטרפה ושיעור איסר הוא משקל ארבע שעורות כסף פחות מזה החסרון היא כשרה כדין נפסק מעוטה. ואם ניקבה הגרגרת נקבים דקים אם יש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר והשלם מצטרף עם החסרון (להטרופה כאלו) [להטריפה כאילו] אינו ודוקא אם הם סמוכין זה לזה שאין בין נקב לנקב כשיעור נקב אבל אם יש בין נקב לנקב המלא נקב אינן מצטרפין ואם הנקבים אין בהם חסרון מצטרפין לרובא כדין נפסקה הגרגרת. ובעוף שהקנה שלו קטן שיעור הנקבים שאם מקפלו ומניחו על פי הקנה והשלם שבין הנקבים מצטרף עם הנקבים ואם אין בה חסרון ברובה הוא טרפה. ואם נפחתה הגרגרת כמין דלת ונשאר שם הפחת אם יש באותו פחת כדי שיכנס בו איסר וזה השיעור הוא יותר גדול מאיסר מצומצם טרפה. נסדקה לרחבה ברובה טרפה לאורכה כל שנשאר מעט למעלה ומעט למטה כשרה לפי שכשנסדקה לרחבה הוא הולך ונוסף ולאורכה הוא מתדבק מעט מעט ואינה נטרפת עד שתסדק כולה [ע"ב] ובכלל דיני הגרגרת הוא תלתא קני הוו שמהקנה ולמטה פורשין שלשה קנים הא' הוא בין דפני ערוגות הריאה והוא מכוסה בשומן. והא' פורש לריאה והא' פורש לכבד וכולן נקיבתן במשהו וי"א דכבדא אינו במשהו וכן דעת הרשב"א ז"ל.
ונתחיל לבאר דיני המוח בנקיבתו ושאר טרפותיו. מוח נקב קרום של מוח טרפה. המוח הוא אבר ראשי וממנו יוצאים כח החוש והתנועה וקורין אותם חכמי הטבע כחות נפשיים והחושים מהם פנימים ומהם חיצוניים. והפנימיים הם החוש המשותף לכל החושים והוא במוקדם המוח והמדמ' והוא באמצע המוח וכח (הזוכה) [הזוכר] והוא באחורני' המוח כי המוח יש לו שלשה חדרים. והחושים החיצוניים הם חמשה חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם וחוש המשוש ויוצאים אל הכחות באברים דרך גידים קורין אותן הרופאים עצבים. וחוש הראות הוא בעינים. וחוש השמע הוא באזנים. וחוש הריח הוא בחוטם. וחוש הטעם הוא בלשון. וחושים אלו ארבעתם נמשכים מהמוח עצמו. וחוש המשוש הוא להרגיש זה חם וזה קר זה לח וזה יבש והוא נמשך מחוט השדר' שהוא דבוק למוח ונכנס תוך חוליו' השדרה ויוצ' דרך נקבים בחוטים קטנים לכל הגוף ונכנסים בבשר והבשר כולו מרגיש והיותר דק מכולם הוא כף היד וכל שכן ראשי האצבעות וראש האצבע השני הוא יותר כי כשאדם רוצה להרגיש הדבר אם חם אם קר מכניס ראש אצבעו ואזי ירגיש החום והקור והוא שוה המזג לא חם ולא קר כי הדיין הדן דין בעלי דינין צריך שיהיה שוה לא יטה לאחר מבעלי דינין. וכן התנועה היא נמשכת משם דרך עורקין חזקין שהם בראשי העופו' כשאדם רוצה להשיב ידו אליו מתקבצין אותם עורקין ומשיב ידו וכשרוצה לפשוט ידו מתפשטין אותן עורקין וזהו כח התנועה הנמשך מהמוח ואלו הכחות הם הכרחיים לקיום הב"ח וכשהמוח יש בו פגע הם מתבטלין אלו הפעולו' הטבעיו' והוא הולך לאבדון ואם ניקב קרום של מוח הוא נכאב הרבה ונעשית בו מורסא שקורין שרס"אס בלשון יון כלומר מורסת הראש והוא הולך למוח והמוח יש לו שני קרומות ואינן נכרין יפה על כן נתנו בגמ' סימנין שהם כמו שני קרומות שיש על הבצים של הזכר [אמ"ה הרשב"א ז"ל בארוך ביאר שגם לעוף יש שני קרומות ואם נקב העליון אין בכך כלום אבל כאשר נקב התחתון הוא נאסר ולזה מכניס ידו לתוך פיו אם בצבץ אסור דלא אינקיב תחתון עד דאינקיב עליון ועוף המים הם רכים עד מאד ולכן בנקיבת העצם לבדו היא נאסרת מהרצשב"ש ז"ל.] ונראה מהגמרא שאם לא ניקב אלא התחתון והוא הנקרא (חטא) [חייתא] דמיתנח ביה מוחא טרפה כלומר שהוא שק שהמוח נתון בתוכו וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל. ומדברי הריא"ף ז"ל נרא' שאינה טרפה עד שינקבו שניהם וכן דעת הרמב"ן ז"ל [אמ"ה הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל כן הבינו מדברי הר"ם ז"ל ולא כן בעל הטורי' ז"ל ודברי הריא"ף (ו)הרשב"א והר"ן ז"ל לא הבינו כן מדעתו כי הם אמרו משמו שהוא סובר שאם ניקב התחתון לבד טרפה ובפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ביאר כדברי הרשב"א והר"ן ז"ל וכן אני אומר כאשר פירט שבעים טרפיות אמר אם ניקב קרו' של מוח ולא אמר של"ה ניקבו קרומו' של מוח כנ"ל. הרש"בש ז"ל] ועוף היבשה אם ניקב קרומו מכניס ידו לתוך פיו ודוחק למעלה אם יוציא המוח מזה הנקב בידוע שניקב הקרום וטרפה ואם לאו כשרה. אמר רבה (בכ"ח) [בב"ח] אריב"ל אמר בר קפרא כל מה שבקדרה נדון כמוח. פירוש קדרה עצם הגולגולת התחיל לימשך נדון כחוט השדרה ואין נקיבתו במשהו אלא פסיקתו ברובו ואמרינן התם כמין שני פולין יש בפי הקדרה מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמן אינו יודע ומסתברא כלפנים. והר"ן ז"ל רבם של רבותי לא הבין אלא הפולין היכן הם והנה בתחלת המשך החוט קרוב לקדרה יש בחוט כמו שני פולין אדומים אינם לבנים כמו החוט ואני ראיתים ומשם ולחוץ הוא מתחיל חוט השדרה וכתב הרמב"ם ז"ל כי כל מה שיש בתוך הקדרה דינו לענין (המרבה) [המרכה] כדין חוט השדרה שאם הוא נשפך כקיתון טרפה. והשלמנו דיני נקב קרום של מוח.
<h2>דף מה:</h2>
לב הנה הלב הוא ראשית כל ב"ח והוא מתאוה ראשונה בעת ההריון כי כשהאשה בעת גמר תשמיש היא מזרע' הדם האדום והוא קר ולח הוא מתערב עמו זרע הזכר הלבן שהוא חם ויבש וז"ש חז"ל [נדה ל"א ע"א] איש מזריע לבן ואשה מזרעת אדום וזרע הזכר מחמם ומקפיא זרע הנקב' כמו שהי' עושה הקבה אל החלב ומה שמתאוה ראשונה הוא הלב וחלליו עם הרוח החיוני אשר הוא בחלל הלב ובא אליו מחום הזרע ואומרין כי הדם הנמצא בביצה כשהיה מתחלת להתרקם הוא דם הלב וז"ש במסכת יומא [פ"ה ע"א] הולד נוצר (מטבונו) [מטבורו] ומשלח אברים בכל הגוף וזהו יסוד הבריאה ואח"כ הם נוצרים האברים אחד לאחד עד שנגמרה ההוייה ויש בב"ח שלשה אברים ראשיים והם הלב והמוח והכבד סימן להם מל"ך וראש לכולם הוא הלב ומשם משתלחים אל המוח ואל הכבד כחות כח המוח הוא החוש והתנועה אשר פירשנו ומשם משתלחים אל שאר האברים. וכח הכבד הוא כח ההזנה והם ארבעה כחות כח הזן והמגדל והמוליד והמצייר הזן הוא מקבל המזון ויש לו ד' כחות כח המושך וכח המחזיק וכח המעכל וכח הדוחה למותרות וההזנה הוא להחליף תמורת הניתך כי החום מתיך האברים וכח הזן הוא מחליף שניתך מהם. וכח המגדל הוא להגדיל האברים מקטנות לגדולות עד שיגיע הב"ח לגדולתו הטבעי. וכח המוליד הוא להוליד הבעל חיים כמותו אדם מוליד אדם ושור מוליד שור. וכח המצייר הוא הנותן צורה אל האברים וזה הכח קורין הרופאים כח אלקי וזה הכח הוא מקורו הכבד והוא חם ולח ואלו הכחות קרויות כחות טבעיות וכחות המוח קרויות כחות נפשיות וכחות הלב הם כח החיים כי הבארות הבעלי חיים אינו אלא בכחות הלב כי לפעמים יתקיים האדם בלא מזון ויתקיים בלא חוש ותנועה אבל אם יתבטלו מתנועותיו ויתקרר הב"ח ימות וזהו [ש"א כ"ה] וימת לבו בקרבו ויהי לאבן וכן כתוב [משלי ד'] מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. וכחות הנפש החיונית הוא התקבצות והתפשטות כי הב"ח כשיתעפש הרוח החיוני אשר בלב מוציאו דרך החוטם ושואף רוח אחרת לקרר הלב שנתחמם מפני עפוש אותו הרוח וזהו תנועת הדפק שהוא מתקבץ ומתפשט בעורקין היוצאים מהלב הקרוים שריאני"ס. והלב הוא חם ויבש וכל הויה נשלמת בחום ולחות כי החום הוא פועל הויה והקור אינו פועל הויה כ"א העדר כי זהו טבע המות והלחות הוא מתפעל מהחיים לעשות הויה כי מהיובש לא תהיה הויה ועל כן מזג הב"ח נוטה אל החום והלחות כי אלה השלשה אברים הראשיים שנים מהם חמים והם הלב והכבד ואחד בלבד קר והוא המוח ושנים לחים והם הכבד והמוח ואחד בלבד יבש והוא הלב והכבד שהוא חם ולח הוא המזג השוה וקרירות המוח הוא שהתנועות כולם חוזרים אל המוח אלו היה חם היה נשרף כי כל תנועה מחממת ויובש הלב הוא מפני החום הגדול הטבעי שהוא בלב וכל חום מיבש והנה קרירות המוח מתקן אותו חום הלב הגדול ויובש הלב מתקן אותו לחות המוח ואם ניקב הלב הב"ח הוא מת לשעתו כי הלב אינו סובל פרוק חבור ולכן לא כתבו הרופאים רפואה לחולי מורסות ורוע מזג ופרוק חבור הלב כי אינו סובל חלאים והלב יש לו שני חללים וי"א שלשה אחד באמצע ושנים משני צדדים ואם יש חלל באמצע הוא קטן מאד אבל השנים הם גדולים האחד מהימין והאחד מהשמאל ואשר בימין הוא יותר גדול כי שם הוא משלח הכבד היותר זך מהדם דרך עורק גדול נקרא וריד ואשר בשמאל הוא יותר קטן ממנו ושם הוא הרוח החיוני ומשם הוא משתלח הרוח החיוני אל האברים הדופקים דרך עורק נקרא שרין ולפי שעורקי היד הם מגולים יותר משאר הגוף והם קרובים אל הלב על כן בודקים הרופאים הדפק בזרוע והיותר צודק הוא השמאלית שם הוא החדר השמאלי והלב הוא באמצע הגוף כראוי לכל מלך שיהיה באמצע המלכות כי הכל צריכין אליו ונוטה תחתונו אל השמאל להשוות קרירות השמאל שהוא בצד הטחול הקר לחום הימין שהוא בצד הכבד החם אבל חום הימין הוא יותר גדול ע"כ תנועת הימין היא יותר קלה מתנועת השמאל כי החום עוזר על התנועה. וצורת הלב הוא עגול למעלה והולך ומתחדד למטה כעין צורת פרי היער הקרוי בלשון קדר צנוב"ר אשר ממנו יוצאים הפירות הלבנים תוך קליפותיהם היבשות הנק' בטנים [אמ"ה זה הפרי נקרא פ"ן והוא בארץ אדום אבל הנמצא בארצות ישמעאל הנקרא צנובר הוא שחור]. והב"ח שלבו יותר גדול מהראוי לפי ערך גופו הוא פחדן ביותר מהב"ח שלבו קטן כערך גופו כמו הצבי והאיל והארנבת שהם מתפחדים וזה דומה לכירה רחבה ויש בה גחלת קטנה שאינה חמה כמו הכירה שהיא צרה שחום הגחלת שולט בכולה וכן הלב הגדול חומו יותר מועט מהלב הקטון. ואם ניקב הלב לבית חללו בין חלל גדול בין חלל קטן היא כואבת והב"ח הולך למות על כן אמרה המשנה ניקב הלב לבית חללו ואמרינן בגמ' לבית חללו תנן מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן. ובהלכות קטנות כתוב כי מחט שנמצא בלב טרפה והוא חלק בין קופה לבראי וטרפה ובין קופה לתתאי וכשרה וזה לא נמצא בגמ' ויש לחוש להחמיר וכתב הרמב"ם ז"ל שאם נכנס מחט בגוף הבהמה עד הלב ולא הגיע לחלל כשרה וימצא בלב הצבי עצם שיהיה משען עליו [אמ"ה מעשה בא לפני בשור שנשחט בבית המטבחיים ונמצא על הלב בין האזניים תוספת כמו אוטם והיה קשה עד מאד כמו אבן והיו שנים אחד על גבי חבירו והעליון היה מעט רך והלב לא נשתנה מראיתו כלל והשומן שעליו לא לקה כלל ונתקבצו כל המשכילים וכל הבודקי' ותמהו תמיה גדולה על אותו החריץ איך היה קשה ולא נמצא כזה מעולם והיה שם החכם כה"ר יוסף אצבי והסכימו כולם שאם אין שם נקב לחלל שתהיה מותרת ואני אמרתי להם עם היות שתמצא נקובה תהיה מותרת אחר אשר לא נאסר הנקב אלא עד שיגיע לחלל יראה שאם סתום וכסוי על הנקב יהיה מותר ולא הסכימו עמי בזה אלא אם הגיע הנקב לחלל תהיה אסורה ואחר כך קרענו הלב לשנים ולא נמצא בו שום נקב כלל ולא שום שינוי לפנים וגרדנו הבשר ונמצא בשר חי עד שהגענו לאותו אוטם ונמצאת שהתחילה כמו מחצה עובי הבשר ולחוץ וקרענו אותו אוטם ויצא ממנו ליחה ירוקה והסכמנו כולנו בהכשרה ע"כ]. ויש על הלב שומן וקורין אותו בגמרא [מ"ט ע"ב] טרפשא דלבא ואמרו שם שהוא עשוי ככובע. וזה השומן הוא השגחה אלהית לשמירת הב"ח כי חלב הכליות הוא מפני שהכליות הם קרות לפי שהם בשפל הגוף ואין מגיע אליהם חום הלב כי אין בהם חום להתיך המותר הנשאר מהמזון והוא נקפה שם ונעשה חלב והוא מועיל לחמם קור של כליות כעין לבוש אבל הלב שהוא חם למה יש לו שומן אינו אלא לפי שהלב הוא מקור החיים צריך שמירה גדולה והטבע ברא לו זה השומן לשמירה וכן הריאה היה מקפת בו לשמירה ולפ"ז חלב הכליו' הוא אסור שהוא עב וגס ומזיק לגוף וזה השומן הוא מותר שאין בו עובי וגסות ואעפ"י שהוא טהור וכל חלב טהור סותם כמו שנפרש זה החלב שעל הלב שאמרנו שהוא עשוי ככובע אם ניקב הלב אינו סותם אותו לפי שאינו דבוק בחוזק שם. נשלמו דיני נקב הלב לבית חללו.
חוט השדרה תנן במשנה נשברה השדרה ונפסק החוט שלה כבר פירשו רבותינו ז"ל מהיכן הוא מתחיל חוט השדרה ואנו צריכין לזה לפי שיש הפרש בין המוח ובין חוט השדרה לענין הקרום המקיף אותם כי המוח אם ניקב קרומו טרפה והחוט אם ניקב הקרום אינו טרפה עד שיפסק רובו וזה ההבדל אשר ביניהם הוא כי אעפ"י שהמוח והחוט הם דומים זה לזה ברכות ואינן בשר אלא מוח רך כמוח שבעצמות אבל המוח הוא יותר חשוב מהחוט ויורה זה כי מהמוח הם יוצאים העצבים הנותנים כח החושים הארבעה שהם הראו' והשמע והריח והטעם שהם חושים דקים נכבדים ומהחוט הם יוצאים עצבים הנותנים כח התנועה שהיא חזקה ולזה נקב קרום של מוח טרפה. והחוט אינו נטרף אלא בפסיקת רובו לפי שהוא יותר קשה מהקרום של מוח והנה נברא עצם המוח כעין קדרה שיהא מושב אל המוח שישתלחו ממנו החושים אל הגוף והיה עליון מכלם כי הוא כמו הצופה השומר אל העיר והנה יש בעלי חיים שאין להם ראש עליון לכל הגוף כי סירטנים המוח שלהם הוא בחזה והיה זה כן לפי שהוא קר מאד ואם יתרחק מהלב היה מתקרר וימות על כן הושם ראשו כנגד החזה קרוב ללב לחממו ולפי שא"א לו להיו' ראשו בעליון הגוף. הערים הטבע לעשות לו קרנים בולטות אל העינים שיהיו כמו הצופה אל העיר כמו שהם באדם סביב המוח ולפי שהמוח הוא כמרכבת השכל היה מוח באדם בהיקש אל שאר בעלי חיים יותר גדול ומוח הזכרים יותר גדול ממוח הנקבות כי גודל המוח יורה על טוב ההבנה ובעלי חיים חסרי הבנה מהאדם והנקבות מהזכרים ונברא הראש בלתי בשר שלא יכביד עליו ואינו עצם אחד אלא מחובר מעצמות בתפירות לפי שעולין בו אידים מהגוף והיו לו התפירות לבריאות מהאידים וייחוד האדם משאר בעלי חיים שהחלק ממנו שהוא יותר נכוחי מהלב ומהריאה הוא יותר חם ויותר לח מזה המקו' בעצמו כמוחות שאר בעלי חיים. ולזה היו מוחות הילדים בתחלת ענינם לחים מאד בזה המקום ולזה הבכי לנערים הוא בריאות להם לנגב זה הלחות וכאשר עברו השנים וינגב החום מזה הלחות ילך הנער זקוף ויתיצב גופו להיות נצב הקומה מבין שאר בעלי חיים זהו תועלת המוח. ותועלת חוט השדרה הוא להעמיד הגוף ולקשרו זה בזה שיהיה כבריח מן הקצה אל הקצה וכבר אמרו ז"ל נתמרך פסול נתמסמס פסול ופי' נשפך כקיתון כי תועלתו הוא שיעמוד הגוף נקשר וכבר נסתפק להם אם אינו יכול לעמוד מפני כבדו אם הוא חולי ממית אם לאו. ואמרו בגמ' שאם נפסק חוט השדרה ברוב עורו טרפה. אבל רוב מוחו אינו מעלה ולא מוריד. ואמרו נמרך פסול נתמסמס פסול אי זו היא המרכה ואי זו היא המססה המרכה כל שנשפך כקיתון המססה כל שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בעי ר' ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כבדו מאי תיקו נתמזמז כגון שנפל על ראשו ונתנועע המוח אמרו שהוא מתקיי' אלא שאינו מוליד [נ"א ע"א] ההיא אמרתא דהות בי רחבונא דהוה שדיין כרעיה בתריתה. ואמר רב איימר שאין חוששין לנפסק חוט השדרה ותלינן דשגרונא נקטה דשגרונא שכיח ונפסק חוט השדרה לא שכיח עד היכן חוט השדרה להיות הבהמה נטרפת בפסיקתו החוט יוצא מהמוח והולך על פני כל השדרה והאליא עד סוף כל הזנב וזה החוט דינו ליפסק ברובו עד בין הפרשות עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל לפצולים וכנגד היריכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא חוט אחד לירך הימין ואחד לירך השמאל ולאחר שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד וכן למטה בהרבה מקומות עד הזנב ואם נפסק מהחוט עד בין הפרשות האלו בכל מקום שנפסק שם רובו טרפה למטה מבין הפרשות אם נפסק כבר תשש כמו והיריכי' מעמידין השדרה ואינה מתה בכך ומספקא לן בגמרא בחוטין שבפרשה ראשונה ושניה אם היא נטרפת בכך אם לא ולא אפשיטא ואם נפסק כנגד עובי פי הפרשה השלישית יש אוסרין ויש מתירין. חוט השדרה של עוף הוא יורד עד בין אגפיים וזה המקום י"א שהוא המקום שהאגפיים מחוברים וי"א עד למטה ממקום שהם שוכבות על הגוף וראוי להחמיר נשלמו דיני חוט השדרה.
<h2>דף מו.</h2>
כבד אם נטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלו' ומה שאמר הכתוב [משלי ז'] עד יפלח חץ כבדו והוא סימן מיתה הוא שיגיע הפלוח במקום שמרה וכבד תלויי' בו כי זאת המכה היא ממיתה כמו שאמרו ז"ל [סנהדרין מ"ט ע"א] ויכהו אל החומש מקום שמרה וכבד תלויין בו. הכבד הוא אבר ראשיי אל ההזנה ונחלקו בזה הרופאים עם הטבעיים י"א כי הוא האבר הראשיי במוחלט ובו היא התחלת הכח וי"א כי ההתחלה היא בלב ומזה המחלוק' יצא לנו דינו ממוצע בין האבר הראשיי במוחלט שהוא הלב ובין האבר שאין לו ראשיות כלל כי אינו נטרף בנקיבה במשהו כמו הלב ולא נכשר בנטילה כלו כמו הטחול ויש לו דין אמצעי שאם נטל כלו טרפה ואם נשתייר ממנו קצת כשרה והוא בצד הימין והטחול בצד שמאל כי פעולת הכבד יותר חזק' כי בו הוא מתהוה הדם והטחול אין לו פועל כזה והימין הוא יותר חזק מהשמאל ולפעמים ימצא הכבד בצד שמאל והטחול בצד הימין כן העידו חכמי הטבע שראו זה ואמרו כי אפשר הוא באפשרות מי שהוא אטר שיתחלפו צדדי הימין והשמאל וטוב הכבד הוא מורה על טוב המדות כי בו הוא הדם ורוע הכבד מורה על רוע המדות וכבר אמרו ז"ל [ברכות ס"א ע"ב] כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה ומשקיטתו. ומי שכבדו גדול אצבעותיו גדולות כי יתרבה בו דם הרבה והטבע שולחו אל האברים היותר רחוקים שהם הידים ומאותו רבוי יגדלו האצבעות ובכבד מתהוים הליחות כי המזון מתהוה דם ועליונו הוא קצף היא האדומה והולכת אל המרה ושמירותיו היא השחורה ההולכת אל הטחול ואשר לא נתבשל הוא הלבנה ההולכת עם הדם אל האיברים והמימיו' ההולך אל הכליות ומשם לאברי השתן ויש בעלי חיי' יש להם שני כבדים כמו מיני הדגי' ואעפ"י שהוא נמצא לקצת בעלי חיים כיון שאינו נמצא בכלן הוא חולי ממית על כן בהמה שנמצאו לה שני כבדים טרפה. וזה השרש אנו מנהיגין אותו בכל האברים דכל יתר כנטול דמי כמו שאמרו [נ"ח ע"ב] ביתרת רגל ופירש רש"י ז"ל הותיר אחד כאלו נטל אחד. וי"א שלא אמרו כל יתר כחסר דמי אלא כל יתר כנטול דמי כלומר כאלו נטל ממקומו ולפי זה אם נמצאו שני כבדים מחוברים זה לבדו וזה לבדו כשרה ויסייע זה כי יש בעלי חיים שיש להם שני כבדים א"כ היתר אינו ממית ואינו ממית אלא אם הם מחוברי' במקום שאם נטל משם יעשה אותו טרפה כגון אם נתחברה בכזית שבמקום תלייתה שהוא מקום שהיא חיה בכזית שבמקו' מרה שאם נטל אותו מקום טרפה וזהו דעת הרמב"ן ז"ל. ואני תמה אם הם מחוברים כשני זתים אלו למה תטרף משום נטילה הרי יש שם כבד מה לי משום עצמו מה לי משום תוספת והרמב"ם ז"ל לא כתב טרפות בשני כבדים ואם נטל הכבד ונשתייר בו שני זתים אחר במקום מרה ואחד במקום תלייתה כשרה והיא יכולה להתקיים כי ממקום תלייתה תקבל המזון וממקום המרה תדחה המותר. ושני זתים אלו אם לא היו במקום אחד אלא מתלקט וברצועה ומרודד תיקו ולחומר' ובעוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו נדלדלה הכבד והיא מעורה בטרפשין כשרה יבשה הכבד הרי הוא כניטל ובמקומות שהוא אוסר אם נטל הוא אוסר אם יבש והוא שיגיע היובש שהוא נפרך בצפורן.
ריאה ניקבה הריאה טרפה. הריאה אינו נכנס בה מזון כי המזון הוא נכנס דרך הושט במעיים והריאה תלויה בקנה ובקנה אם נכנס בו דבר הוא בא לידי סכנה כמ"ש [פסחים ק"ח ע"א] שמא יקדים הקנה לושט ויבא לידי סכנה ומה שאמרו [ברכות ס"א ע"ב] ריאה שואבת כל מיני משקין לא אמרו שהם נכנסים בה דרך הקנה אלא דרך הגידים הדבוקים בה המוצצים מהכבד ואינו נכנס בה אלא הרוח הנכנס דרך החוטם מהאויר וכשהיא נופחת היא מרחפת על הלב לקרר חומו הגדול ויש לה שתי ערוגות מקיפות על הלב ולפי שהצד הימני מהלב הוא יותר חם מהצד השמאלי מפני קורבתו אל הכבד צריך נשיבה יותר גדולה על כן יש בצד ימין שלש אונות ובצד שמאל אין שם כ"א שתי אונות גם בצד ימין יש אונה אחרת קטנה באמצע קורין אותה ענוניא דורדא שהיא דומה לורד כדי לעזור על הנשיבה כמו הספנין כשהם צריכין לרוח גדולה פורסין קלע קטן אצל הקלע הגדול. וכשיש נקב בריאה הרוח הוא יוצא דרך הנקב ואינה מנשבת כל הצורך על הלב והוא מתחמם ומתייבש וזהו חולי השדפון על כן שנינו ניקבה הריאה טרפה. ובריאה יש שני קרומות ואינה טרפה עד שינקבו שניהם. ניקב זה בלא זה כשרה והטעם ידוע כי האחד הוא מגין ושומר הרוח שלא יצא וכן בעופות יש ריאה וחזקיה שאמר [נ"ז ע"א] שאין להם ריאה אמרו עליו שאינו בקי בתרנגולים כי יש להם כמין ורד דבוקה בין צלעותיה ואם ניקבה גם כן בעופות היא טרפה ואניח דיני הריאה בסוף בס"ד.
<h2>דף מח.</h2>
והכבד שהתליעה בכל מקום שהתליעה היא כשרה שזה היא מעשה והתירוה ביבנה והיתר ההתלעה הוא לפי שהכבד אין לו הרגש אלא מפני הקרום שהוא עצביי יורד מהמוח ולפי זה כשיש מורסא בכבד אינו מרגיש כאב במקום מורסא אלא במקום התלייה מפני כובד המורסא וי"א שצריך שישאר כזית במקום שהיא חיה וכזית במקום מרה.
<h2>דף מח:</h2>
קוץ הנמצא תחוב בבהמה אם נקב עד החלל טריפה. וטעמא משום שמא ניקבו הדקין או הריאה והלב והמר' ואי איפשר בבדיקה לפי שאין אנו יודעין באיזה מקום היא ונבדוק עליו וכן מחט שנמצא בבהמה בפנים אעפ"י שאינה תחובה חוששין שמא ניקבו האיברים שניקבתן במשהו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו. ומחט שנמצא בכרס או בקרקבן העוף כשר' שעם האוכלין נכנסה. ואם נמצאת בטרפש טריפה שאם מן הושט נכנסה הרי ניקבה הושט וטריפה וכן אם נמצאת בלב כי כן כתב בה"ג ואם נמצאת בדקין חוששין. מחט שנמצאת בריאה אם שלימה היא אם עולה בנפיחה כשרה ואם לאו טריפה. ואם באה לפנינו חתוכה חוששין לה שמא ניקבה. מחט שנמצאת בכבד אם היא של תפירה בין שיהיה הראש הגס למטה בין שיהיה הראש העב למטה טריפה חוששין שמא מתוך כניסתו נקב ואם היא מחט גסה אם הראש הגס למטה כשרה ואם הראש הדק למטה טריפה ועכשיו אין אנו בקיאין במחטין איזהו עב ואיזהו דק ובכולן חוששין לנקב. והרשב"א ז"ל כתב שאם כגרעינא של תמרא שהיא כשרה למד מזה מההיא קשיותא דתמרא דאשתכח במרה ואכשרוה ונכון הוא זה באמת. ומחט שנמצאת בסמפונא רבה דכבדה כשרה. דאמרינן סמפונא נקט ואתא וה"ה לסמפונא רבה דריאה.
<h2>דף מט.</h2>
ומחט שנמצא בסמפונא רבא דכבדה כשרה שאנו תולין שמהקנה נכנס ובא לו דרך הסמפונות ואם נקב הסמפון יש אוסרין ויש מתירין ועוד אפרש דיני המחט בנקב הכרס ונשלמו דיני הכבד.
ההיא קשיתא דתמרי דאישתכח במרה ואמרו בגמרא שהיא כשרה כיון ששני ראשי' גסין אין חוששין לנקב אבל (במתא) [בזיתא] שראשיה דקין חוששין לנקב וכן מחט שנמצא במרה טרפה ולא שאנו חוששין שנכנסה דרך הושט ונקבה אלא אפי' נכנסה דרך קנה מתוך שהראש דק אנו חוששין שמא ינקוב עור המרה שהוא דק ונקיבתו במשהו ואם אפשר לתלות הנקב בסכין או ביד הטבח כשרה ונשלמו דיני מרה שניקבה.
<h2>דף מט:</h2>
קיבה שניקבה טריפה. ואם היה חלב טהור סותם כשרה. חלב טמא אינו סותם אפי' בחיה שחלבה מותר כל שכנגדו בבהמה טמא אינו סותם הקיבה שני חלבים יש בה האחד כקשת ואינו סותם והאחד (כיתד) [כיתר] וסותם.
<h2>דף נ.</h2>
דקין וחלוחלת והקורקבן וסניא דיבי ויתרת מעים דקין ניקבו הדקין טריפה ואפי' היה לחה סותמת וזהו שקורין חז"ל שרקא דמעיא אינו סותם היה חלב טהור והוא שומן הכנתא סותם חלב טמא אינו סותם נמצא בהם מחט חוששין [מ"ח ע"ב] והדקין הסובבין סביב הכנתא שניקבו לחביריהם כשרה. שהאחד מגין על חבירו ואין צריך לומר אם ניקבו לכנתא שהכנתא חלב טהור וחלב טהור סותם [מ"ט ע"א] ואם ניקבו הדקין במקום שאיפשר לתלות או ביד הטבח או בהסכין כשר' שהרי בא זאב ונטל בני מעים והחזירם מנוקבים תולין בזאב [נ' ע"א] מצאן מנוקבים מקיפין ורואים אם נוקבין במקום אחר ודומין הנקבים אחר השחיטה ניקבו ואם אינן דומין קודם השחיטה ניקבו וטריפה. ואם משמשו באלו ביד ממשמש גם בידו בנקב שהוא נוקב עכשו לידע אם ידמו אם לא ידמו. חלוחלת שניקבה טריפה [מ"ט ע"ב] וחטי דכרכשתא אעפ"י שהוא טהור אינו סותם לפי שהוא עשוי ככובע אם ניקבה במקום שאינו דבוק ביריכים [נ' ע"א] אבל במקום הדבק אפילו ניטל כולו כשרה לפי שהיריכים מעמידין אותה והוא שנשתייר ממנה במקום הדבק ארבע פטדי וי"מ פטדא ד' אצבעות והם י"ו אצבעות וי"מ פטדא אצבע אחד וזה השיעור בשור ובבהמה דקה הכל למה שהיא וזה המקום הוא נטרף ברובו כי ארכו זה.
מקיפין בגרגרת שאם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה בגרגרת ורוצי' לידע אם נעשה אחר שחיטה או קודם שחיטה עושין במקום אחר אם דומין זה לזה לאחר שחיטה נעשה וכשרה ואם אינן דומין זה לזה חוששין שמא קודם שחיטה נטרפה ודוקא מחולייה לחולייה וחולייה זו היא שלש טבעות שהגרגרת עשויה טבעות טבעות ובפחות מג' טבעות אי אפשר שיהיה בו כאיסר וחולייה הוא התנוך ובר חולייה הוא הבשר שהוא למטה מהחוליות ואין מקיפין אלא מחולייה לחולייה ומבר חולייה לבר חוליי' ואם דומין כשרה אבל לא מחולייה לבר חולייה ולא מבר חולייה לחולייה שאפי' דומין אין סומכין עליו נשלמו דיני הגרגרת.
<h2>דף נ:</h2>
הכרס הפנימית שנקבה או שנקרע רוב החיצונה הלא הבעלי חיים אין קיומם אלא במזון והמזון בתחילתו רחוק בטבעו מהנזון וצריך לשנותו אל הנזון כדי שיהא נאות להחליף תמורת מה שנתק והתחלת פעולת זה השנוי הוא בפה כי השנים האמצעיים מחתכים המזון והפנימיים שהם המלתעות טוחנות אותו כדי שיקל אל הבטן לעכלו ולפי שבעלי חיים שאין להם שיניים בלתי העליון הוא נכנס בכרס בלתי מעוכל ע"כ הוצרך הטבע לשני דברים האחד להעלותו פעם אחרת בלעיסה והשני לעשות לו רבוי בטנים כדי שישלים בבטן האחד מה שיחסר בבטן האחר ויהיה מעוכל יפה והנה חסרון השינים הוא מפני הקרנים כי כל מה שיש לו קרנים אין לו שינים למעלה כי החומר שהיה ראוי להיות שינים נעשו בו קרנים והטבע לא יספיק לזה ולזה וגם הגמל אין לו שינים למעלה כשהוא קטן וכשיגדל יש לו ניבים בחנכיו אעפ"י שאין לו שנים לא יהיו לו קרנים מפני אורך צוארו. ובגמרא אמרו [סנהדרין ק"ו ע"א] דרך בדיחותא גמלא אזל למבעי קרניא אדניה דהוו ליה גזיזו ליה מיניה ולמדו מזה דרך ארץ שהנותן עיניו במה שאין ראוי לו יפסיד מה שראוי לו כקרח ולפי הלעסת המזון פעם אחרת ורבוי הבטנים היה הבעל חיים הזה בשרו נאות ורך ויורה על זה כי החלב היוצא מהם הוא לבן והוא מתגבן וזה שהתירה תור' אותו לטוב מזונו. ואח' הלעיס' יורד המזון אל הכרס והכרס הוא אוצר אל המזון ושם עושה עכול חלוש הקרוי נילוס אשר הוא מוצץ הכבד דרך עורקים קרויים מסריק"ש דבוקים בכרס ובכבד. ואחר זה יש שלשה בטנים אחרים להשלים העכול והם בית הכוסות והמסס והקיבה כי כל דבר שנגמר בשלשה דברים שני קצוות ואמצעי ביניהם הראשון מתחיל והשני עוזר אל הראשון והשלישי גומר על כן נשלם העכול בג' בטנים אחר הכרס והקיבה היא מקבלת המותר וזהו החלב הנמצא בה והיא אל המעים כמו המרה אל הכבד. והנה צריך בכל עכול שלשה כחות האחד כח המושך והשני כח המחזיק עד שישלים כח העכול וימשיכוהו האברים והשלישי כח הדוחה והמושך הוא בבטנים לעכלו והמחזיק הם המעים (העלתלתונים) [העקלתונים] הנקראים הדרא דכנתא כ"א היו ישרים היה כל אדם צריך למזון בכל שעה והיה רעב וכשהם עקלתונים הוא מתעכב המזון שם זמן מה והדוחה המותר הוא המעי שקורין עיור ובלשון ערבי אלאעו"ר שאין לו אלא פה אחד ממנו נכנס וממנו יוצא. וקורין לו רבותינו ז"ל [נ' ע"ב] סניא דיבי דלרוב זוהמתו מואסים אותו הזאבים ואחריו החלוחלת ומשם יוצא לחוץ ובעופות יש זפק וקרקבן שהם עוזרים אל העכול על כן היו סימן טהרה והיה הקרקבן נקלף כי כל עור נקלף הוא עוזר אל העכול לרוב חומו ובבת היענה הוא ג"כ נקלף כמו שהעיד הרמב"ן ז"ל לפי שאוכלת הזכוכית והברזל וצריכה עכול גדול אבל אינו סימן הטהרה ויורה על זה תמונת ביצתה שהיא עגולה מכל צדדיה ואינה כמו ביצי העופות הטהורים שהם ראש אחד חד וראש אחד כד והיה הכרס מונח על הטרפש והטרפש מפסיק בינו ובין האברים העליונים כי האברים העליונים יותר חשובים ממנו וראוי לחשוב להיות למעלה מהגרוע וגם כדי שיפסיק שלא יעלו האידים למעלה.
דיני נקיבת הכרס ושאר האברים התלוים בו. נקב הכרס במשהו טריפה. והוא שיהיה נקב מפולש בכל הכרס אבל אם לא עבר הנקב עד חלל הכרס אינה טריפה וכן בכל האיברי' הנטרפי' בנקיב' צריך שיעבור הנקב בכל העובי וכמו שאמרו [מ"ב ע"א] ניקב הלב לבית חללו.
סניא דיבי שקורין אלאעו"ר נקיבתו במשהו שהוא בכלל הכרס הפנימית כמו שנזכר בגמ' וכ"ש אם חסר או ניטל טריפה וכיון שאם ניטל טריפה אם נמצאו שנים טריפה דכל יתר כנטול דמי והכי אמרינן בגמ' [נ"ח ע"ב] בהדיא ואמרינן התם דאי שפכי אהדדי כשרה שכיון שהם שופכות זו לזו אינה אלא אחת ואין כאן יתר.
וכרס החיצונה אינה נטרפת בנקב משהו עד שיקרע רובה וי"א בגמ' דכרס החיצונה הוא מקום הכרס בפנים אחר שנקרע הבשר ונראה הכרס וקורין אותו בגמ' מפרעתא וזה נקרא כרס החיצונה שאינו ניקב במשהו עד שיקרע רובו ואם זה הפי' אמת מצינו סמך למה שכתבו הרופאים שאדם אחד נכנס חץ במעיו ויצא אחר שבע שנים וכן מה שהעידו לי שקורעין הכרס בסכין להוציא הפרש ומדבקין אותו ומתקיימ' הבהמה אבל האחרונים ז"ל לא הסכימו לזה אלא על הכרס כולו נקיבתו במשהו וכרס החיצונה הוא הבשר החופה את הכרס ואם נקרע טפח אפילו בבהמה גדולה טריפה נקרע ממנו רוב החופה את רוב הכרס אעפ"י שאין נקרע טפח טריפה וי"א אעפ"י שלא נקרע הבשר קרע מפולש אלא רוב עובי הבשר טריפה. וי"א שאינה טריפה עד שיהא נקרע כל הבשר מפולש ויראה בשר הכרס.
המסס ובית הכוסות אם ניקבו זה לזה כשרה המסס הוא דבוק לבית הכוסות שהוא סמוך לכרס והקיבה סמוכה להמסס ומשם יוצא הרעי לבני מעים הדקים הכרוכים. ואם ניקבו המסס ובית הכוסות במקום שהם מחוברים לצד פנים כשרה. ואם ניקב מצד פנים המסס. אם יצא לחוץ טריפה ואם לא יצא לחוץ התוספות היו חוששין להחמיר אבל ר"ת ז"ל כתב שאינו נאסר עד שינקב ויצא לחוץ ובבית הכוסות יש שני עורות עבים ואם ניקב האחד כולו כשרה עד שינקבו שניהם ואם העור החיצון נמצא בו מחט תקועה בו טריפה שזה המחט אם נכנס מבפנים הרי ניקבו שניהם ואם נכנס מבחוץ יש לחוש שמא ניקב אחד מהאיברים הנטרפים בנקיבת משהו דהא קי"ל בקוץ שנקב לחלל שהוא טריפה. נמצא מחט בבית הכוסות מצד אחד הופכין אותו ובודקין אותו מבחוץ אם נמצא עליו קורט דם בידוע שניקב לחוץ שאם לא כן דם מהיכן בא. ואם לא נמצא עליו קורט דם כשרה. נמצא המחט בשני צדדין בין בהמסס בין בבית הכוסות אם נמצא קורט דם סביב המחט בידוע שהוא קודם שחיטה וטריפה ואם לאו בידוע שהוא לאחר שחיטה. ואעפ"י שבשאר נקובים אנו אוסרין אפילו לא נמצא קורט דם שאני הכא שיש כאן מחט ואלו היה מחיים היה בו קורט דם והיה נאחז סביב המחט.
<h2>דף נא.</h2>
נפולה נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה תועלת העצמו' להעמיד הבשר שהוא הכרחיי בבעלי חיים שהוא האבר המרגיש והוא כמו העושין צורה מטיט שמכניסין בתוכו עץ כדי שיתקיים הטיט והיו העצמות בקושי וברכות מתיחסים לגופותם ובעל חיים המוליד חי כמהו היו עצמותיו גדולים ואחריו המשיק ביצים והקוצים בדגים הם כמו העצמות לזולתם והדלפין לפי שהוא מוליד כמוהו יש לו עצמות ועצמות הטורפים מהבעלי חיים יותר חזקים בעבור כח הטרפה והאריה עצמותיו קשים כי כאשר יכו קצתם בקצתם יצא מהם אש ואין לו מוח בעצמות אלא מעט בעצם הזרוע ויש להם תועלת אחרת מפני התנועה כי הם פרקים פרקים ויכנס האחד בחברו כדי שיוכל לכופו אליו בעת המשיכה ולפושטו בעת הדחיה והם מדובקים נקשרים בגידים היוצאי' מהמוח הנקראים עצבים ובראשיהם גידים לבנים הנקראים מיתרים היוצאים מהבשר הרך מאד הנקראים עצלים והם נכווצים בעת המשיכה ונמתחים בעת הדחייה ואלו היה העצם אחד לא היה אפשר זה ולזה תמצא בקצת העצמות בין פרק לפרק עצמות קטנים כדי שיהא חבורם נאות ולא יהיו כקוצים כמו שיש בין האצבעות ועם זה הם נקשרים כקשורי' כדי שיהיו נאותים אל הכפיפה והפשיטות ויש ביניהם קצת שחוסים שהוא עצם רך כדי שלא יגיעם שבר לחזקם מפני התנועה וכדי שיאות אל הבשר הרך לעמוד עליהם ולא ילחצנו קושי העצם כמו שחוץ הכתף שהוא ממוצע בין רכות הבשר וקושי העצם והצלעות הם עקומות היקף שלם לשמור הלב ושאר האיברים הפנימיים והם מחוברות בחוליות השדרה שהיא לשמירת חוט השדרה והם פרקים פרקים להיות נאות אל הכפיפה והצלעות בשפל הבטן הם עקומות היקף בלתי שלם כדי שיתרחב שם הבטן לקבל המזון ובאשה לקבל ההריון והידים באדם הם שני עצמות מחוברים האחד מחובר אל הכתף והשני אל היד כדי שתהיה התנועה יותר נאותית וכן השוקים הם שני חלקים דבקים זה בזה הירך דבק אל הגוף והשוקים לרגלים כי כן יאות להליכה. ואם נפלה הבהמה או העוף ממקום גבוה אל מקום קשה חוששין לה משום רסוק אעפ"י שאין אנו רואים בה שבר חוששין לרסוק איברים וכל שלא שהתה מעת לעת ולא עמדה ולא הלכה אפי' בבדיקה לא מתכשרה לפי שאין הרסוק נכר לאלתר עד שתהא מעת לעת שאז כל אבר שימצא מרוסק תפסד צורתו או נקרע ולפי זה אם לא שהתה מעת לעת ולא עמדה ולא הלכה לא מהני לה בבדיקה ואם שהתה מעת לעת או עמדה היא כשרה בבדיקה ובדיקה זו לרש"י ז"ל אינה אלא אם נפסקו איבריה או נקרעו והרמב"ם ז"ל [ה]צריך לבדוק ג"כ אם נשתנו מראות אבריה ואפילו אותן אברים שאם נטלו או נפסקו כשרה שהריסוק מכאיב אותן יותר מנטילתן ונקיבתן ואין חוששין לרסוק אלא אם נפלה ממקום גבוה עשרה דהכי אסיקנא בבבא קמא (בפירוש) [בפרק] הפרה [נ"א ע"א] דאין חבט בפחות מעשרה ואם יש עומק ששה טפחים ומכרסא עד ארעא ארבעא טפחים בין הכל עשרה חוששין לריסוק וכן כתב בעל הלכות ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל ומדברי הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר שיש רסוק בפחות מעשרה ולא נראה כן מסוגיא דגמ' ומוכח בגמ' שזה אינו אלא אם נפלה מעצמה אבל אם הפילוה אחרים יש לחוש לרסוק אפילו בפחות מעשרה ואם הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לרסוק שאין חוששין לרסוק אלא כשנפלה שלא מדעתה אבל הפילה עצמה אין חוששין משום רסוק דאיהי אמדה נפשה ואפי' אינה יכולה לילך שכל לדעת עצמה אינה מתרסקת וגדי שנפל מארובה לפי שראה שעורים באמצע הבית אם הארובה היא סמוכה לכותלים אין חוששין לרסוק לפי שהוא מסתבך ברגליו בכותל ואם הארובה היא רחוקה מהכותלים גם כן אין חוששין לרסוק משום דאמיד נפשיה. זכרים שמנגחין זה את זה אין חוששין לרסוק אלא אם נפלו לארץ ואפילו בפחות מעשרה טפחים חוששין כיון שנפלו בכח ובכל אלו שאמרנו אין חוששין אפי' בדיק' לא בעו וכשאמרו חוששין צריכה בדיקה בשהייה ובעמידה ובהליכה ככל דיני נפולה אף על פי שלא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל. בית המטבחים אין בו משום רסוק אברים אפי' הפילו הטבח בכח ובגבוה יותר מעשרה טפחים דאמודי אמיד נפשיה ונועץ צפרניו לקרקע והביא הרשב"א ז"ל ראיה מהירושלמי [סנהדרין פ"ו ה"ה] דאמרי' התם אינו דומה נופל מדעת לנופל שאינו מדעת (דיומוי) [ביומי] דרבי פנחס חבטין תורא בחיליה אמר לון בחייכון שדון ליה שדי ליה וערק אמר ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם דאמרין אילין דחבטין תורא בחיליה לית ביה משום רסוק אברים הני דיכרי (דגנתי) [דגנבי] גנבי אין חוששין משום רסוק אברים מאי טעמא אמתינהו שדו להו כי היכי (דלרקוט) [דלרהוט] קמיהו אהדרנהו ודאי חיש"י להו אי אהדרנהו מחמת יראה אבל מחמת תשובה תשובה מעלייתא עבדי. הכה על ראשה במקל והלכה לה כלפי זנבה על זנבה והלכה לה כלפי ראשה כנגד כל השדרה כלה אין חוששין לרסוק אברים ואי שלים חוטרא אפלגא דגבא חיש"י ואי אית ביה קטרי כלומר אם יש במקל קשרים אפי' כלפי כל השדרה חיש"י שהקשרים מפסיקין חוט השדרה ואי מחייה אפסקיה כלומר שהכה אותה ברחב השדרה חיש"י (שהקשרים מפסיקין) ונפולה זו אם עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה והוא שעמדה מעצמה ואם העמידוה אחרים לא מהני ולא מידי ואם הלכה אינה צריכה בדיקה (שהע"פ) [שאע"פ] שהטרפות חיות שנים עשר חדש ומהלכות שאני הכא שאלו היה בה רסוק לא היתה יכולה לילך ודוקא הלכה ועמדה אבל עקרה ידה לעמוד ולא עמדה רגל להלוך ולא הלכה אי נמי ננערה לעמוד ולא עמדה חוששין וכן כתבו שזה הוא דעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ופלוגתא היא בגמ'. ונפולה זו שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל כלו שצריך לבדוק ריאה ובני מעיים וצלעות ושדרה וחליות אבל מוח לא ואין ריאה בעוף לנפילה שצלעותיה מגינות עליה וכן אמרו בגמ' סימנין קשין הן אצל נפילה ובדיקה זו היא לבדוק אם נקרעו או נפסקו ולדעת הרמ"בם ז"ל צריך לבדוק אם נשתנו מראיהן ולנקב משהו אין לחוש שאם נקבו מחמת נפילתה היה נקרע קרע גדול ונכר היה. וכתב רש"י ז"ל בשם בעל הלכות גדולו' דכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה שבורה נפולה האידנא לא בדקינן דלא בקיאים בבדיקה והוא ז"ל חולק עליו דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ובלבד בקבוץ כל הבקיאין כי היכי דנמטו שבא מכשורא. ובפ' כל היד [כ' ע"ב] לענין ראית דמים אמרו בגמ' אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כדברי רש"י ז"ל. ועוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו אין חוששין לו כמו שאין חוששין לבהמה אם הלכה אם המים הם עומדים ואם הם נגרים אם הוא מלמעלה למטה המים השפילוה וחוששין ואם היו שם קסמים על פני המים והוא הקדים להן אין חוששין לרסו' ואם הוא ממט' למעל' אין חוששין אם שט מלא קומתו ואם נפל על חטין או שעורין ומיני קטניות וחול ועפר ופשתן וגדיומא וכל הדומה לזה כל דבר שהוא חלק אין בו משום רסוק אברים וכל דבר שהוא קשה יש בו משום רסוק אברים ואם נפל על מקום שיש בו דבק ונדבק שם בכנפיו אמרו בגמ' והלכתא בתרי גפי אסיר בחד גפא שרי. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום רסוק אברים פי' הרמב"ם ז"ל שאם נפלה ובדקנו כל אבריה אם יש בהם רסוק אין חוששין לבית הרחם שאפילו נתרסק אינה טרפה וזה הפי' אינו נראה מהגמ' אלא אין חוששין אל הנולד שיצא מבית הרחם לרסוק שהביאו על זה עגל שנולד בי"ט שוחטין אותו בי"ט ופירוש של הרב ז"ל פשיטא שאפילו נטלה האם כשרה כ"ש נתרסקה וזו צריכה עיון אם דינה כדין כל החלל הנטרף ברסוק אבל הפי' הנכון לפי הגמרא [אין] חוששין אל הולד לרסוק ואי קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו יכול לשחטו מיד ואינו צריך להמתין כ"ד שעות. והקשה (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל פשיטא שא"כ רוב הנולדים ימותו ותירץ דאפילו ראינוה מקשה לילד וזה הנולד לא עמד ולא הלך אין חוששין לרסוק. נפולה זו שחוששין לה לרסוק הוא הדין לתרנגולה אם דרסוה לכותל הוא רצצתה בהמה בכולן חוששין לרסוק אברים הכל הוא שוה ואם היא מפרכס' ושהתה מעת לעת דינה כבהמה בשוה [נ"ב ע"ב] גולגולת של בהמה שנחבסה מחמת נפילה ברובה טרפה ורוב זה בין ברוב גבהה כלפי העינים או ברוב היקפה של כל הראש והוא גדול מרוב גבהה הנה הרופאים מצויים למי שנפל על ראשו ונחבסה גלגלתו לעשות לו רטיות מחזיקות המוח ומונעים ממנו מאכל חם שלא יתחמם מוחו וימות. [נ"ו ע"א] הכתה חלדה לעוף על ראשו בפיה או ברגליה שאין בהם דריסה אעפ"י שלא נקב קרום של מוח טרפה בעוף של מים שקרומו רך. ואמר רב שזבי הני אווזי דידן כעוף של מים דמו. השלמנו דיני רסוק אברים.
<h2>דף נב.</h2>
ונבאר דיני שבירת העצמות. שבורה נשתברו רוב צלעותיה טרפה הבהמה יש לה כ"ב צלעות י"א מכאן וי"א מכאן והם צלעות גדולות שיש בהם מוח ואם נשתברו רובן שהן י"ב בין כולן מצד אחד בין משני צדדין טרפה והוא נשתברו מחציין כלפי שדרה אבל אם נשתברו מחציין כלפי החזה כשרה שהמיעוט הנשאר הוא מקיף על האברים הפנימים ומתקיימות. והצלעות הללו הם תקועות בעצם השדרה כל עצם בחולייא אחת (בעלי) [כעלי] במכתשת ואם נעקרו מהחליות והחליות קיימות דינן כשבורין. נשתברו הצלעות הקטנות בכל מקום שנשתברו כשרה. נעקרה צלע אחת וחצי חולייא עמה טרפה. וכתב הרמב"ם ז"ל שלא אמרו כן אלא בצלעות גדולות. אבל בצלעות הקטנות לא. ואם נעקרה חוליא אחת אפילו מהקטנות אסורה לפי שנעשית גסטרא ויראה לי שהיא נבלה מחיים וזהו חסרון בשדרה שנחלקו בו ב"ש וב"ה ואמר שמואל וכן לטרפה נפחתה הגלגלת הגאונים אסרוה אם נפחתה כסלע וכן כתב רש"י ז"ל בפירושיו בפסקא דעד כמה תחסר דחסרון דגלגלת דטרפה בכסלע וכן כתב הרמב"ן ז"ל והנה בכולה מכלתין אנו למדין טרפה דאדם לטרפה דבהמה לענין שאינה חיה וענין גלגלת שהוא ממית הוא מקר' מלא [שופטים ט'] ותשלך אשה פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ גלגלתו וכתיב שם פן יאמרו לי אשה הרגתהו. ובגמרא [להלן נ"ז ע"ב] אמרו מעשה בענביל באחד שנפחתה גלגלתו ועשו לו סדורן של קירויה וחיה פי' מדלעת יבשה הקרויה קרא לקחו להשלים הפחת ואמרו זה לומ' שאפש' לטרפ' שתחי' ודחו זה ואמרו שאין מכאן ראיה שימות החמה היו וכיון שעברו עליו הצנה מיד מת. ואני ראיתי איש אחד שהכוהו מכת חרב בראשו והוציאו עצמות הגלגלת וסתמוה בדלעת יבשה והיו קורין אותו ראש דלעת וכן שמעתי על אחרים ואפשר שלא היה הפחת כסלע לקיים דברי חכמים ז"ל [אמ"ה בספר תורת הבית הארוך כתוב בלשון הזה ואעג"ב דחזינן בבני אדם דאפי' נפחתה בטפח חיין אין לך אלא מה שמנו לך בכשרות וכטרפות דאי לא אף אנו טוב להתיר קרום של מוח וניקבו הדקין לפי שנשאלו הרופאים ואמרו שנסו וחיו עכ"ל]. והנה ברא השי"ת עצם קדרת הגלגלת משלש עצמות שתים למוקדם המוח אחת מימין ואחת משמאל ואחת אחורנית וזה לתועלת שאם תשבר האח' ישארו שתים ואותן שהן במוקדם המוח יותר רכות מאותה שהיא באחורנית וזה ג"כ לשמירת האדם כי האדם אינו רואה מאחוריו אם יכוהו שם ונברא העצם קשה לסבול מכות והאדם רואה מה שלפניו ויכול להזהר מהכאות ולא הוצרכו להיות קשות כמו האחורני' ונעשו רכות להקל על הראש יתברך שם האל המפליא לעשות.
<h2>דף נב:</h2>
ונתחיל בדרוסה כי היא הטרפה הנזכרת בתורה שבכתב [שמות כ"ב] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ופשט הכתוב הוא בדרוסה כמו שכתוב [נחום ב'] אריה טורף והשאר הלכה. וטעם הדרוסה הוא כי הדורס מטיל מאצבעותיו ארס והוא דם כמו שאמרו בגמ' ההיא תרנגולתא דהוה בי רב כהנא דרהט חתול בתרא ועיילא לאידרונ' ואתחיד דשא באפיה ומחיי' לדשא בסיחופיה ואשתכח עליה חמשה קורטי דמא ואותו דם הוא הארס ושורף כמו אש כמו שאמרו שם בגמרא [נ"ד ע"א] זהרא מקלא קלי. ויש מהם שהוא חלוש החום ואינו שורף כמו האש וכמו שאמרו אית ליה זהרא ולא קלי. על כן יש לפרש אלו שהארס שלהם הוא שורף ובאיזה מין שורף ואיזה מהם אינו שורף וזה על קבלת רבותינו ז"ל האריה הוא דורס בהמות וחיות אפי' גדולות ממנו וכ"ש עופות ואפי' שור גדול ואפילו חיות טהורות גדולות כי יש מהם גדולות ממנו הרבה העידו (לו) [לי] על חיה גדולה שהיא בלשון תורה זמר שנאמר [דברים י"ד] ואקו ודישון ותאו וזמר ותרגמה הגאון ז"ל אלזראפ"א שצוארה ארוך וגופה גדול מאד עד שכשהיה בתוך החומה פושטת צוארה חוץ לחומה והעידו לי כי ראו אותה בפא"ס אפילו בזאת החיה יש לאריה דריסה וגם מה שכתבו רז"ל מענין הראם שהוא דישון כתרגום אנקלוס ואמרו בפ' הספינה [ע"ג ע"ב] אורזילא בר יומא דהוי כהר תבור אפילו בזה יש לו דרוסה ואמרו רז"ל במדרש תלים [כ"ב] כי דוד המלך ע"ה היה רועה צאנו וראה זה הראם וחשב כי הוא הר גדול ועלה שם לרעו' צאנו וכשנהם הארי פחד הראם וראה אותו דוד גדול מאד ונדר לאל שאם יצילנו מהראם יבנה בית המקדש גבוה כקרני הראם שהיה ששים אמה ונעשה לו נס והתפלל לאל שיצילנו מהאריה כמו שהצילהו מהראם וזהו שאמר [תהלים כ"ב] הושיעני מפי אריה ומקרני רימים עניתני. ומזה נרא' כי אפילו על הראם יש כח לאריה ואם דרס אותו הארס שלו ימיתנו וכ"ש שיש לו דריסה על שאר הבהמות והחיות וכל חיה שהיה גדולה מהאריה דינה כדין האריה לענין דריסה. והזאב אין לו דריסה על בהמה גסה כי הוא קטן מהאריה ודומה לכלב וכמו שאמרו [ברכות ט' ע"ב] משיכיר בין זאב לכלב וי"א שבבהמה גסה קטנה כמו עגלים יש לו דריסה כמו שיש לו דריסה על הגדולים שבבהמה דקה כמו האילים והתיישים וי"א שאין לו דריסה בהם כפשט הלשון הנז' בגמ' שאין לו דריס' על בהמה גסה ולא חילקו בין גדולה לקטנה כמו שחלקו בין בהמה גסה לבהמה דקה. וזה נראה נכון כי אין הדבר תלוי בין גדול הגוף לקטן הגוף אלא בין מין למין כי המין הגדול כמו הבהמה גסה בשרם הוא קשה אפי' הקטנים מהם והארס אינו שורף אותו ומין הבהמה הדקה בשרה רך אפי' הגדולים שבהם וזה הוא דזאב מקלא קלי ליה וכל חיה שהיא גדולה כזאב וגדולה ממנו עד האריה דינה כזאב שיש לו דריסה על בהמה דקה וכ"ש בעופות ובתוספות אמרו כי זאב בגסה דריס ואין כן דעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [אמ"ה מעשה בעגלה אחת קטנה שדרסה אחד מן הזאיבי' בשוק הימין במרחב השוק סמוך לעצם הקוליית. ואני הצעיר שמעון דוראן ס"ט נשאל נשאלתי מהיהודים אשר היו עמי בגולה אי חיישינן לדריסת זה הזאב והוייא טרפה או לא. והסכמתי להתירו אליהם לפי דעת א"ז הרשב"ץ זלה"ה שכתב שהזאב אין לו דריסה על בהמה גסה ולא שנא בין גדולה לקטנה. ואחר שנקהלו לעמוד על נפשו לאוכלו בדקנו אותו מקום הנדרס ומצאנוהו שנתמסמס עד שנפל תלחי תלחי ובשר שכנגד בני מעיים מצאנוהו שהאדים יותר מדאי גם הדקין והכרס האדימו ונשתנית צורתם ונמר ריחם וכל זה אירע מתוקף חמת שריפת הארס ואסרנוהו לפי דעת י"א שכתבו שהזאב יש לו דריסה על בהמה גסה קטנה (וזוקפיה) [וזוהריה] דזאב מקלא קלי ליה ולפי מה שראינו נראה שכן הוא האמת ואל אלהי אמת ינחנו בדרך אמת ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר]. וחתול ונמיה והם חיות קטנות מזאב יש להם דריסה בגדיים וטלאים. וחולדה יש לה דריסה בעופות ואפי' בעוף הגס ואין לה דריס' בבהמות אפילו בגדיים וטלאים ושועל יש לו דריסה ודוקא בגדיים וטלאים כחתול ונמיה אבל לא באמרי רברבי וכל אלו שיש להם דריסה הם דורסין בין במצילין הנדרס מהם בין אין מצילין זהו דעתו של הריא"ף והרמב"ם ז"ל. ועכשו נוהגים היתר בחתול שנכנס בלול של תרנגולים ואין חוששין לו לפי שהם בני תרבות כי החיות מקבלין תרבות שאפי' הארי הגדול שבדורסין מקבל תרבות ומי שמגדל אותו אינו נזוק ממנו ומ"מ התורים ובני יונה שהם בכלובן לפעמים החתול מכניס ידו בכלוב וראוי לחוש לו. וכלב אין לו ארס ואינו דורס בצפרניו ובהמה שנשכה כלב שוטה אעפ"י שהוא ממית בנשיכתו אפי' לבני אדם כמו שהזכירו במסכת יומא [פ"ג ע"א] וכל שכן לבהמה אינה אסורה משום טרפה אלא משום סכנת נפשות ואם התרו ואכל ונצול דרך נס או דרך רפואה אינו לוקה משו' טרפה לפי שאין לו ארס כך פירשו בגמרא. זהו דין החיות הדורסות. דיני העופות הדורסים הנץ שקורין אשפרני"ר בלעז ובלשון ערבי בא"ז והוא שרגליו אדומים דורס בעוף אפילו הגס בדרברבי מנייהו [אמ"ה הוא הנקרא סא"ף גם נקרא בועאמאר.] העוף הדורס הגס והוא שקורין אותו פלקון או אסטו"ר שרגליו לבנים או אלעגא"ב דורסין בעופו' הגסין וכ"ש הנשר והדומים לו שהם למעלה מהגס הדורס ואלו דורסין אפילו בעופות הגדולים מהם אבל בעופות הטמאים הדורסים שהם למטה מהנץ אינן דורסין אלא בדכותייהו אבל בדרברבי מינייהו אינן דורסין. ושאר עופות טמאים שהם למעלה מהנץ עד הגס אפי' בדרברבי מינייהו. ועוף הדק הוא כגון תורים ובני יונה אבל תרנגולת הוא עוף הגס וכ"ש אווזין. וכל אלה הדורסין אין הפרש בין מצילין בין אין מצילין. וכל אלו שאינן דורסין בצפורניהם אם נכנס הצפורן לחלל הבהמה חוששין שמא ניקב אחד מהאברי' הנאסרים בנקיבה אפי' הנץ בשור הגדול וא"א בבדיקה שאין הבדיקה לנקב משהו.
<h2>דף נג.</h2>
ואין דריסה אלא ביד אבל ברגל או בשן אין חוששין לה עד שתנקב לחלל שמא ינקב אחד מהאברים הנטרפים בנקב משהו ודינו כקוץ שאינו אוסר עד שינקב לחלל ואין דריסה אלא מדעת הדורס אבל אם נפל על הנדרס ונתקעה צפרנו בו אינו מטיל ארס. ואין דריסה אלא מחיים שאם מת הדורס קודם שהוציא צפרניו אינו אסור וכן אם שחט הנדרס קודם שהוציא הדורס צפרניו אינו אסור והרי הוא כאלו דרס לבהמה שחוטה וכן נוהגין בספרד שהנץ דורס העוף וקודם שעוקר רגליו שוחטין אותו ואוכלין אותו ודוקא שנתברר לזו שלא הכה הדורס אלא פעם אחת.
<h2>דף נג:</h2>
אמר אמימר הלכתא חוששין לספק דרוסה וההוא (ספקא) [שרקפא] דספק דרוסה דאתא לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ואסור למוכרם לגוי שמא יחזור למוכרם לישראל ולא רצו להפריחם חיים בנהר שמא יעופו ויעלו ליבשה ולא רצו להשהותם י"ב חדשים ואם יתקיימו יהיו מותרין דטרפה אינה חיה י"ב חדש שמא יכשלו בהם והיה אפשר לחונקם ולהטילם (אש) [לאשפה או] ליתנם לפני כלבו אלא שמואל לפרסם הדבר נתכוון שחוששין לספק דרוסה ושמואל לא בדק אותם אם האדים בשר כנגד בני מעיי' כתב רש"י ז"ל שהיו רבי' והיה לו טורח גדול והגאונים ז"ל אומרים שהעופות הקטנים אינו ניכר בהם אדמימות. וכיצד הוא ספק דרוסה כגון ארי שנכנס לבין השוורים ספק עאל (עפק) [ספק] לא עאל תולין להקל ואין חוששין כלל ואם בין העופות ספק כלבא ספק שונרא תולין להקל עאל ושתק ואיתיב בינייהו אין חוששין שלפעמים עושין שלום ואם קטע רישא דחד מינייהו נח רתחיה וכבר נתפייס בזה הראש שחתך ואין חוששין אבל החתול שהכניס ידו בכלוב של תורים ובני יונה אעפ"י שחתך ראש אחד מהם חוששין לאחרים. ואם נכנס ארי בין השוורים והוא צועק והם מקרקרין אין חוששין שהם מבעיתין זה את זה ואם הוא שותק והם מקרקרים בהא פליגי רב ושמואל אם חוששין והלכה חוששין אי עאל לבי (קעא) [קניא] ונפק ואתא ממסמס קוועיה דמא תולין להקל שהקנים נקבו ולא דרסן החתול אבל צריך לבדוק הקנה תחלה ואח"כ שוחט אותו ואח"כ מוציא הושט והופכו אם נמצא בו קורט דם אסור ואם לא נמצא בו קורט דם מותר כמ"ש בגמ' בפ' השוחט [כ"ח ע"ב] ובפ' ואלו טרפות [מ"ג ע"ב] אמרו על ספק דרוסה (אפריה) [אפכיה] ואשכח ביה תרי קורטי דמא. ואם דרס הדורס בושט כמו שנקבו במשהו אף דריסתו במשהו ובקנה ג"כ במשהו משום דזהרא מקלא קלי. ודרוסה אינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים ואם האדים בשר שם הוא יורד ושורף בני מעיים ואפי' עצם אינו מגין כן נראה מהגמ' ונשאו ונתנו בגמרא סימנין אם האדים בשר כנגדם אם היה טרפה משום דסימנין קשין הן אצל דריסה ואינה טרפה עד שיאדימו הסימנין והעלו בגמ' שאפילו בסימנין אם האדים בשר כנגדם היא אסורה דהא רב בדיק (מרפא) [מכפא] דאטמא עד מוחא פי' מכף הירך עד המוח היה בודק ואפי' כנגד הסימנין ואם האדים הבשר כנגדם היא טרפה. אמרינן בגמרא שאם נתמסמס הבשר מחמת דריסה והוא כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי רואין אותו כאלו אינו ואם באבר שנאסר בנטול חשבי' ליה כאלו הוא נטול. ומזה הטעם אסרו ההיא ריאה כי הוו מותבי לה הוה יתבא שפיר כי הוו מדלו לה נפלה תלחי תלחי. וכתב הרא"ה ז"ל כי אלו הבדיקות אינן אלא בספק דרוסה. אבל אי ודאי דרוסה לא תועיל בדיקה שהרי סתם שנינו דרוסת הנץ וראוי לחוש לדבריו. הרי השלמנו דיני הדריסה ונפרש אחר זה דיני הנקיבה.
<h2>דף נד.</h2>
האם נטלה האם שנינו במשנה נטלה האם כשרה. והוא הכיס הקרוי רחם שבו גדל העובר במעי אמו ונקר' בגמ' טרפחת ושלפוחית וכאן שנינו שאם ניטלה כשירה. וכן הלכה שהרי אמרו בסנהדרין [ל"ג ע"א] מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ואמרו שם אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה כדי שלא תלד הנה הנסיון העיד שאין זה החולי ממית ועל זה אמר טרפון הלכה חמורך טרפון שהיה חייב לשלם והיה חייב למכור חמורו לפרוע דמי הפרה. ור"ח ז"ל היה אומר דספקא דתלמודא הוי ואזלי לחומרא וליתא. וכן בתוספות היו מחלקין בין האם של בהמה להאם של עוף של בהמה כשרה ושל עוף יש לחוש ואינו נכון שלא הזכירו בגמ' יתרון טרפות זה בעוף מהבהמ' על כן ניטלה האם בעוף כשרה. ע"כ הגיעה ידי בכל הטריפות ונשאר לי לחבר עמו קונדריס בטריפות הריאה אשר כבר חברתי זה שנים והוא מפוזר בכל המקומות ודברתי בו על צד משא ומתן של הלכה למשכילים וכבר אח"זל בפ' אלו עוברין [מ"ט ע"ב] עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר [ויקרא י"א] זאת תורת הבהמה והעוף העוסק בתורה אוכל בהמה ועוף וזה אמת הוא שאם אינו יודע הלכות שחיטה וטריפות לא יאכל בשר על כן חברתי מאמרי זה למשכילים. בד"ח לב"א.
<h2>דף נה.</h2>
טחול נטלה הטחול כשר'. הטחול אינו אבר ראשיי שתטרף הבהמה בנטילתו ואינו ככל בעלי חיים כמו שסופו בעוף אשר ראשו דומה לראש העז ואם היה שיהיה להם טחול הוא קטן כמו היונה והנשר שזה הטחול לא נברא אלא לנקות הכבד מעכירותו. ולזה ארז"ל [ברכות ס"א ע"ב] טחול שוחק לפי שהוא מושך השחורה ומנקה הדם ומרבה השמחה ומסיר היגון אשר סיבתו השחורה. ולזה יש בינו ובין הכבד עורק ונראה לי שמפני זה שאם נמצא בו מחט דינו כדין כבד ואין לטחול עורק אחר בכל הגוף אלא לאצטומכא לשלוח שם השחורה לדגדג שם לעורר הרעב וכיון שאינו אלא לנקות הארצות נעדר מהעופות כי הארציות הוליך אל הנוצה וטחול האדם ארוך כטחול השור ולפי שאין זה האבר הכרחי בב"ח אם ניטל מהם הוא כשיר'. וכבר ארז"ל [סנהדרין כ"א ע"ב] וחמשים איש רצים לפניו כולם ניטולי טחול וזהו ששנינו ניטל הטחול כשרה. ובמשנה אמרו בפרק בהמה המקשה [ס"ח ע"א] אם הושיט ידו במעי הבהמה וחתך מן הטחול שהבהמה מותרת. ומזה הקשו לרבי עוירא דאמר דאם ניקב הטחול טריפה ותירצו דאם נחתך כשירה ואם ניקב טריפה ובתר הכי מפלגינן בין קולשיה לסומכיה שאם ניקב בקולשיה כשרה בסומכיה אם נשתייר אחר הנקב כמלא דינר זהב כשרה זו האי גרסת הגמרא ואיכא מ"ד דכיון דמפליגינן בין קולשיה לסומכיה לא מפליגינן בין נחתך לניקב דבין נחתך בין ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור כתב דאפילו בסומכיה דוקא ניקב אבל נחתך כשרה. ואל תתמה שיהיה ניטל כשרה (ונחתך) [וניקב] טריפה שהרי כשחותכין ידו של אדם ורגלו אינו מת ואם מכין אותו מכת חרב בגב ידו ורגלו הוא נכאב ומת. וכמו שאמרו [שבת ק"ט ע"א] בגב היד ובגב הרגל כמכה של חלל דמי. וי"א שטרפות זה של טחול אינו בעוף לפי שהוא קטן. וא"א לחלק בין קולשיה לסומכיה ואפי' ניקב כשר ואפשר הוא שכיון שניטל כשר אם ניקב שיהא טריפה אינו אלא חידוש. ואין לך בו אלא חדושו ואינו בכלל, [נ"ו ע"א] כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף וכן כתב הר"ן ז"ל רבם של רבותי ז"ל.
כליות שנינו ניטלו הכליות כשרה. אמרו חכמי הטבע כי כל בעלי חיים שיש להם ריאה דמיית יש לו כליות וכל אשר יש לו כליות יש לו מקוה והוא כיס המתקבץ בו מי רגלים. וגם אומרים כי בעל חיים שיש לו קלפות ונוצה אין לו כליות ולפי דבריהם אין לעופות כליות וא"כ כל הטרפות שיש בכליות הבהמה אינם בכליות העוף. ואבא מארי ז"ל למדני כי בין העצמות של העוף השפלים סמוך לשדרה יש בשר ואותו הבשר הוא הכליות אמת הוא שאין להם מקוה לפי שכל מימיות ההולך במקוה הוא כלה בנוצה על כן אינן מטילי' מי רגלים העופות. ולפי שראינו מדרך הנתוח שהמקוה היא סמוכה אל הכליות והכליות מדובק צוארם בעורף הגדול. אצל גבנינות הכבד ומימיות המזון הולך אליו וממנו אל המקוה לצאת לחוץ נראה שהם נבראים לנקות הדם מהמימיות שאינו ראוי להיות דם ומזה נראה לי שאם נמצא בהם מחט דינן כדין כבד. ויש בריות נעדרות הכליות והמקוה לרבות בשרו ורפיונו. ויש כליות בריות מורכבות מחתיכות קטנות כמו כליות השור והכוליא הימנית יותר גבוהה מן השמאלית כי הימין יותר נכבד והכבד יותר נכבד מהטחול. ולפי שיש בריות שאין להם כוליא א"כ אם ניטלו הכליות כשרה. אלא שאם לקתה הכוליא שהגיע לקותה שהבשר נפסד והרופה גורדו ומעמידו על בשר חי אם הגיע לקות זה למקום חריץ הוא המקום שהיא מחוברת אל הגוף היא כואבת שם מפני העצם שהוא שם ומתה. וכל אבר שאם ניקב טריפה ה"ה אם לקה טריפה כ"כ הרשב"א ז"ל ואם היא מליאה מוגלה גם כן היא פסולה ואם יש בה מים זכים ולא עכירי ולא אסרוח כשרה. אבל אי עכירי או אסרוח טריפה ואם ניקבה ואפילו הגיע למקום החריץ כשרה. כדאמרינן בגמ' [נ"ד ע"א] מחו בכוליתא וכשרה וענין [איוב ט"ז] יפלח כליותי ולא יחמול אעפ"י שהוא במקום חריץ אמרו בגמרא [מ"ג ע"א] מעשה נסים הוא שנאמר [שם ב'] אך את נפשו שמור וכוליא שהקטינה טריפה ועד כמה בדקה עד כפול בגסה עד כעינב' בינונית ועד ולא עד בכלל אעפ"י שבעל הלכות ז"ל כתב לקול' דעד ועד בכלל אינו נראה שהרי בפרק אלו טרפות בענין עד כמה תחסר אמרו [לעיל ע"א] כל שיעורי חכמים להחמיר וכתב הראב"ד ז"ל והוא שהקטינה מחמת חולי אבל הקטינה מברייתה ותולדת' כשרה. וזה יוכל להתברר מהקרום שלה שאם הוא כווץ הוא מחמת חולי ושדפון ואם אינו כווץ והוא כמות הכוליא אינו טריפה. והרמב"ם ז"ל כתב שאין לכוליית העוף שיעור למטה הרי למדנו רבינו ז"ל שהעוף יש לו כוליא כמו שלמדני א"מ ז"ל. ורז"ל אמרו [ברכות ס"א ע"א] כליות יועצות והכתוב אומר [תהלים ט"ז] אף לילות יסרוני כליותי וכן כתב [איוב ל"ח] מי שת בטוחות חכמה. וכן כתב [תהלים נ"א] הן אמת חפצת בטוחות. והם הכוליות שהם טוחות בחלב כמו הכותל בסיד כי לפי שהם בשפל הבטן ואין בא להם דם מהכבד אלא מימיות הוא גדל החלב שם שאין בו חום להתיכו וגם כדי להיות מגן אל הכליות הקרות ואיך איפשר שיהיו מקום העצה. ואני כתבתי בספרי הגדול אשר קראתיו מגן אבות כי לפי שהכליות הם מקום תאוה למשגל כי הם קרובים לאבר התשמיש המתבשל שם הזרע ולזה נקראו כליות מלשון [שם פ"ד] נכספה וגם כלתה נפשי ואותם האברים הובדלו בזכרים ונקבות והעצה תמצא בזכרים ולא בנקבות על כן יחסו העצה אל הכליות הלא תראה כי הסריסים נכרתי הביצים הם חסירי העצה והחכמה ואם הביצים שהם יותר שפלים מהכליות ואינם אלא מקבלים מהם א"כ יותר ראוי שתיוחס העצה אל הכליות משאר האברים ולזה נבחרו הכליות לקרבן כי הם מקום העצה אשר בה נכשל החוטא וצריך שישרפם שהם הכשילוהו ובמה שקלקל יתוקן ודין נטילת כיס השתן כדין נטילת הכליות להתיר וכן כתב הרא"ש ז"ל.
<h2>דף נה:</h2>
דיני הגלודה הנה האויר המקיף בבעלי חיי' הוא הכרחי לקיומם מפני שאיפת החוטם לקרר חום הלב ואם נעצר אפי' רגע אחד הוא מת והכתוב הוא אומר [בראשית ז'] כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ולפי שהוא דק הרבה יותר משאר יסודות הקרובים לנו הוא מקבל שנוי מהרה ואם הוא מתעפש מפני סבות שמימיו' או ארציות הוא ממית וזאת היא המגפה שמתי' בני אדם כלם בחולי אחד כי הכל הם שואפין האויר הזה וכן הוא מקבל שנוי מקור הארץ ומחום ניצוץ השמש וצריכין בעלי חיים מסתור ומחסה שלא יכם שרב ושמש ולזה בתחלת הבריאה נאמר [שם ג'] ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. ובעלי חיי' שאין להם שכל מעשיי כבני אדם ברא להם הקב"ה עורות על בשרם שיהיו כמו הבגדים לבני אדם ויספיק להם העור לכסו' מערומיהם מה שלא היה מספיק לבני אדם כי חומר הבעלי חיים יותר עב מחומר בני אדם הלא תראה בני האדם מקבלין שנוי מהאויר והמזונות יותר מהבעלי חיים ויקר להם חליי' כמו הקדחות והכאבים מפני שווי מזגם וכמו שאמרו במדרש קהלת [א' ל"ט] בפסוק ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ראית מימיך חמור עוית עליו גמל עוית עליו כלו' שאין להם מהכיאיבי' החלי' על בני אדם שיצטרכו לרפואה על כן בעלי חיי' אין להם מחליי בני אד' לא מסבות חיצוניות בשנוי האויר ולא מסבות פנימיו' מפני שנוי הליחות ולזה אמרו ז"ל [נ"ח ע"ב] המעושנת והמצוננת ושאחז' דם אינה טריפה והמעושנת היא שנתחממה מפני חום השמש או מפני חום האדומה המעל' עשן והמצוננת היא מפני השלג וקרירות האויר או מפני חליי השחורה והלבנה שמולידי' רתת ופלצות ושאחזה דם ונולדו בה רתיחת הדם והוא חולי הנקרא סנכו"ס בלשון יון ואלו הן כלל כל החולי' אשר יקרו בבני אדם וממית אותם אם [לא] ישתדלו ברפואה ובעלי חיים לא יקרה להם זה לעובי מזגם ורחקו מהשווי על כן יספיק להם העור לשמרם משנוי האויר. ויש בריות שהם בתכלית הקור והטבע עשה להם מגן חזק ששם להם קרום חזק כחרס לחממם כמו הקפוד והחומט ואלו אין להם עצמות כי חומר העצמות התאוה ממזג זה החרס המכסה אותם וספר המשורר ע"ה [בתהלים ק"ד] כי מרחמי השם על בריותיו עשה סלעים מחסה לשפני' שיהיו להם כבתים לבני אדם ולדקות עורם אזניה' ארוכות ורחבות כשיעור גופם לכסות גופם בעת הצנה ואם זה העור שעשה הטבע לבעלי חיים הוגלד והופשט היא מסוכנת ויקרה להם זה מפני אכילת נחשים שהוא מוליד להם שחין רע המכלה עורם כמו שכתוב באיוב [ב'] ויך אותו בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו. ונפש עורו והוצרך לכסות בלבוש שק כמו שכתוב [שם ט"ז] שק תפרתי עלי גלדי והנה האילים חופרי' בקרני' ומוציאי' נחשים ואוכלים אותם ומתחממים ומבקשים אפיקי מים כמו שנאמר [תהלים מ"ב] כאיל תערוג על אפיקי מים ומזה נולד הפשט העור בבהמות וזו היא הגלודה שדברו בה חכמים תנו רבנן הגלודה אם נשתייר בה כסלע כשרה ואפליגו בגמ' זה הסלע שנשאר בה היכן הוא. י"א על פני כל השדרה. וי"א על מקום טבורה. וי"א על ראשי פרקי' ורוצים לומר שאם נשאר באלו המקומות משם הוא מצמיח בכל הגוף ומעלה ארוכה וכן הפוסקים נחלקו בפסק אלו המחלוקות והרשב"א ז"ל כתב שאם נשאר בסלע במקום טבורה שהיא כשרה ונרא' לי הטעם לפי מה שאמרו במסכת יומא [פ"ה ע"א] שהנולד הוא נוצר ממקו' טבורו ומשלח איברים מכאן ומכאן ומקום טבורו הוא הלב שהוא התחלת החי והעובר הוא נזון מהטבור כמו שאמרו ז"ל במס' נדה [ל' ע"ב] פיו סתום וטבורו פתוח ואם נשאר כסלע במקו' טבורו משם הוא מצמיח העור בכל הגוף בתחלת הויתו ויש חוששין לומר שאינו מציל אלא על מקום טבורה על פני כל השדרה ועל ראשי פרקים ובעו בגמ' אלו מקומות שאם נשארו קיימי' הם מצילים אם נטלו ושאר כל העור קיים מהו וסלקא בתיקו ואסור' מספק וגלודה שהיא אסור' בבהמה אם בעוף נמרטו כנפיה כשרה ואין הלכה כר' יהודה שאמר [נ"ו ע"ב] נטלו כנפיה פסול' שהרבה עופות נמרטו כנפיהם מפני חולי כשהם יושבות על הביצי' לגדל אפרוחי' והם מתקיימי' כמו שיש בני אדם שמפני חולי נושרי' שערותיה' ומבריאים וחוזרי' ומגדלים שער ועור העוף אפשר שהוא מגין [נ"ז ע"ב] ותרנגולת היתה לר' שמעון בן חלפתא שנטל נוצה שלה והניח' בתנור וטלה עליה במטלית של טרסיי' פירוש של נפחים שהיא חמה וגדלה כנפים האחרוני' יותר מן הראשוני' ואלו היתה טריפה לא היתה מגדלת כנפי' האחרוני' יותר מן הראשונים.
<h2>דף נו.</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה מחמת האור ונכווצו ונהפכו מראיהן מלשון [איכה ב'] חמרמרו מעי ויש גורסים נחמדו בדלת מלשון [דניאל י'] לחם חמודות לא אכלתי דמתרגמינן נהמא חמימ' מחטי (דביתא) [דכיתא] כמו שאמר במסכת יומא [ע"ו ע"ב] הרכיבו בו שתי לשונות חמימות מלשון נחמרו בני מעיה ודכיאתא מלשון [בראשית כ"ז] בגדי עשו החמודות דמתרגמי' דכיאתא. ואם נתחממו בני מעיה מחמת האור סופה למות וטריפה. וי"א דהאי דינא דווקא בעוף אבל בבהמה אינה נטרפת בכך ואם נפלה באור אפי' נחמרו בני מעיה כשרה דתלינן מפני חולי אחר הוא ולא מחמת האור לפי שצלעותיה ועורה מגינות עליה משא"כ בעוף שעורו רך וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל ואינו נכון כלל. וי"א שבבהמ' אינה אסור' אא"כ מצינו שנחמרו ואם לא מצינו שנחמרו אינ' צריכה בדיקה. ובעוף צריך בדיקה וגם זה אינו נכון דדין עוף ובהמה שוים בדבר ואם נפלו צריכין בדיקה אם נחמרו ואי ליתנהו תמן דנבדקינהו מסתמא אסורין שהרי יצאה מחזקתה. ומה ששנינו משנה זו בעוף ולא בבהמה ודינן שוה הוא מפני שזה רגילות בעוף יותר מן הבהמה ודין נחמרו הוא כדין נקב ובנקב הבהמה והעוף שוה ואם נשתנו האיברים האדומים כגון קרקבן ולב לירוקות היא טריפה. ושיעור ירקותן מחמת האור כשיעור נקיבתן. וי"א שכיון ששיעור ירקותן כשיעור נקיבתן אין ירוקות פוסל בלב עד שיהא מוריק עד חללו ובקרקבן עד שיהא מוריק הוא וכיסו ואחרים אומרי' דכיון שהוריק משהו למעלה הוא טריפה דמקלא קלי ואזיל כמו שאמרו [נ"ד ע"א] בדרוסה ודוקא בלב וקרקבן אמרינן הכי אבל בשאר האיברים אעפ"י שהאש הוא שורף אין אומרים כן בנחמרו ואם הוריקה כבד כנגד בני מעיים טריפה דודאי נחמרו בני מעיה אלא דלא אגלי בהתתיהו ומה שאמרו בגמ' ואם הוריקה כבד טריפה הוא משום בני מעים אבל מחמת עצמו אינה טריפה. והרשב"א ז"ל כתב דאפשר להיות טריפה מחמת עצמו כגון שהוריקה בכזית שבמקום חיותה ובכזית שבמקום מרה דהוי כאלו נטלה וטריפה. וירוקין שהאדימו טריפה לפי שהאור שלט בהם ובני מעי' ירוקין הן ואם האדימו טריפה. אבל אדומים אעפ"י שנוסף בהם אדמימות אינה טריפה. עד שיוריקו ובירוקין כגון בני מעים אף על פי שהוסיפו ירקות כשרה. והירקות הזה הפוסל בכבד הוא ירוק ככרתי אבל כזהב אם הוא בכבד אינו פוסל שזה שומן הוא והרא"ה ז"ל הוסיף שאף בלב ובקרקבן אינו פוסל שכל שהאש מוריק ככרתי הוא מוריק. ואם אלו האיברי' שנשתנו מחמת האור שנוי הפוסלן שלקן וחזרו למראה שאינו פוסלן כשרה. ואם כן בני מעים שהם ירוקין והאדימו מחמת האור ושלקן והוריקו כשרה דאמרינן קוטרא הוא דעייל בהו כלומר מעיקרא לא האדימו אלא מחמת העשן וכששלקן חזרו לבריאותן. ואמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה מ"ט אגלו בהתתיהו עכשו נתגלה חרפתן וטריפה היו מעיקרא. ויש גורסין בהפך אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טריפה. והרמב"ם ז"ל כתב בעינן שיעמדו באותו מראה אחר ששלקן אמר רב אשי הילכך לא ליכול איניש אלא בשלקא ועוף שנפל לאור ולא הוריקו בני מעיו אין להתירו אלא בשליקה ולא היא שכיון שאין שנוי ניכר בו. אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ובגמ' [נ"ז ע"א] אמרו שאין ריאת העוף נטרפת מפני נפילת' באור. שצלעותיה מגינות עליה.
ונתחיל לבאר דיני המוח בנקיבתו ושאר טרפותיו. מוח נקב קרום של מוח טרפה. המוח הוא אבר ראשי וממנו יוצאים כח החוש והתנועה וקורין אותם חכמי הטבע כחות נפשיים והחושים מהם פנימים ומהם חיצוניים. והפנימיים הם החוש המשותף לכל החושים והוא במוקדם המוח והמדמ' והוא באמצע המוח וכח (הזוכה) [הזוכר] והוא באחורני' המוח כי המוח יש לו שלשה חדרים. והחושים החיצוניים הם חמשה חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם וחוש המשוש ויוצאים אל הכחות באברים דרך גידים קורין אותן הרופאים עצבים. וחוש הראות הוא בעינים. וחוש השמע הוא באזנים. וחוש הריח הוא בחוטם. וחוש הטעם הוא בלשון. וחושים אלו ארבעתם נמשכים מהמוח עצמו. וחוש המשוש הוא להרגיש זה חם וזה קר זה לח וזה יבש והוא נמשך מחוט השדר' שהוא דבוק למוח ונכנס תוך חוליו' השדרה ויוצ' דרך נקבים בחוטים קטנים לכל הגוף ונכנסים בבשר והבשר כולו מרגיש והיותר דק מכולם הוא כף היד וכל שכן ראשי האצבעות וראש האצבע השני הוא יותר כי כשאדם רוצה להרגיש הדבר אם חם אם קר מכניס ראש אצבעו ואזי ירגיש החום והקור והוא שוה המזג לא חם ולא קר כי הדיין הדן דין בעלי דינין צריך שיהיה שוה לא יטה לאחר מבעלי דינין. וכן התנועה היא נמשכת משם דרך עורקין חזקין שהם בראשי העופו' כשאדם רוצה להשיב ידו אליו מתקבצין אותם עורקין ומשיב ידו וכשרוצה לפשוט ידו מתפשטין אותן עורקין וזהו כח התנועה הנמשך מהמוח ואלו הכחות הם הכרחיים לקיום הב"ח וכשהמוח יש בו פגע הם מתבטלין אלו הפעולו' הטבעיו' והוא הולך לאבדון ואם ניקב קרום של מוח הוא נכאב הרבה ונעשית בו מורסא שקורין שרס"אס בלשון יון כלומר מורסת הראש והוא הולך למוח והמוח יש לו שני קרומות ואינן נכרין יפה על כן נתנו בגמ' סימנין שהם כמו שני קרומות שיש על הבצים של הזכר [אמ"ה הרשב"א ז"ל בארוך ביאר שגם לעוף יש שני קרומות ואם נקב העליון אין בכך כלום אבל כאשר נקב התחתון הוא נאסר ולזה מכניס ידו לתוך פיו אם בצבץ אסור דלא אינקיב תחתון עד דאינקיב עליון ועוף המים הם רכים עד מאד ולכן בנקיבת העצם לבדו היא נאסרת מהרשב"ש ז"ל.] ונראה מהגמרא שאם לא ניקב אלא התחתון והוא הנקרא (חטא) [חייתא] דמיתנח ביה מוחא טרפה כלומר שהוא שק שהמוח נתון בתוכו וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל. ומדברי הריא"ף ז"ל נרא' שאינה טרפה עד שינקבו שניהם וכן דעת הרמב"ן ז"ל [אמ"ה הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל כן הבינו מדברי הר"ם ז"ל ולא כן בעל הטורי' ז"ל ודברי הריא"ף (ו)הרשב"א והר"ן ז"ל לא הבינו כן מדעתו כי הם אמרו משמו שהוא סובר שאם ניקב התחתון לבד טרפה ובפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ביאר כדברי הרשב"א והר"ן ז"ל וכן אני אומר כאשר פירט שבעים טרפיות אמר אם ניקב קרו' של מוח ולא אמר של"ה ניקבו קרומו' של מוח כנ"ל. הרש"בש ז"ל] ועוף היבשה אם ניקב קרומו מכניס ידו לתוך פיו ודוחק למעלה אם יוציא המוח מזה הנקב בידוע שניקב הקרום וטרפה ואם לאו כשרה. אמר רבה (בכ"ח) [בב"ח] אריב"ל אמר בר קפרא כל מה שבקדרה נדון כמוח. פירוש קדרה עצם הגולגולת התחיל לימשך נדון כחוט השדרה ואין נקיבתו במשהו אלא פסיקתו ברובו ואמרינן התם כמין שני פולין יש בפי הקדרה מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמן אינו יודע ומסתברא כלפנים. והר"ן ז"ל רבם של רבותי לא הבין אלא הפולין היכן הם והנה בתחלת המשך החוט קרוב לקדרה יש בחוט כמו שני פולין אדומים אינם לבנים כמו החוט ואני ראיתים ומשם ולחוץ הוא מתחיל חוט השדרה וכתב הרמב"ם ז"ל כי כל מה שיש בתוך הקדרה דינו לענין (המרבה) [המרכה] כדין חוט השדרה שאם הוא נשפך כקיתון טרפה. והשלמנו דיני נקב קרום של מוח.
<h2>דף נו:</h2>
ואם נפלה לאור ולא נחמרו בני מעיה אלא שהוריקה כבד בראש העבה שבה ואינו כנגד בני מעים כשרה אם הוריקה במקום שעושה אותה טרפה אם יבש היא טרפה שדין הירקות הוא כדין היובש וירקות זה אינו אוסר אלא אם הוא ירוקות ככרתי אבל ירוקות כזהב אינו אוסר שאינן אלא שומן כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל כתב שאין הירוקות פוסל אלא אם נפלה לאור והר"ם ז"ל סובר שהירוקו' פוסל אפילו לא נפלה לאור וכן הרשב"א מחמיר והוא תמה.
תרבץ הושט שנקב טרפה וגג הזפק שנקב טרפה והוא המקום שנמתח עם הושט אבל זפק עצמו אפי' ניטל כשרה. ויראה לי והוא אם נדבק הושט עם התרבץ ובני מעיים ובגמ' אמרו דר' מתיר זפק אפי' ניטל ובלישנא קמא אמרינן דהלכה כרבי ובלישנא בתרא סלקא בתיקו ויש שנוי גרסאות בזה ויש גורסין נטל זפק כשרה כמו שכתבתי והרמב"ם ז"ל לא התיר בזפק אלא אם ניקב אבל לא ניטל וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל.
ונבאר שאר טריפות. עוף שיצאו בני מעיו וכן בהמה אם לא ניקבו כשרים (והם) [ואם] החזירם והיפך בהם טריפה דכתיב [דברים ל"ב] הוא עשך ויכוננך. מלמד שברא הקב"ה כונניות כונניות באדם שאם נהפכו אפילו אחד מהם אינו יכול לחיות. ההוא רופאה דחזא לההוא גבר' דנפל מאיגרא לארעא פקעא כרסיה ונפק מעייניה אתייה לבריה ושחטיה קמיה כאחוזת עינים פי' הראהו שהוא שוחטו כדי שיתאנח ומתוך אנח' ימשוך בני מעיו וישובו בלא מהופכין אתנגיד ואתנח עיל למעייניה וחיטיה לכרסיה הנה רז"ל למדו זה מזה הגוי א"כ אין להאשים אותו אם אנחנו לומדים בתועלות האברים מספרי האומות שדברו בזה.
<h2>דף נז.</h2>
אבאר דין נשבר העצם ויצא לחוץ בס"ד נשבר העצם ועור ובשר חופין את רובו הרי הוא כאלו לא נשבר כלל והוא שיהא חופה את רוב עביו ואת רוב הקפו לפי שהעצמות במקום אחד הם עבים ובמקו' אחד הם דקים ואם נשבר ממקום הדק אע"פי שרוב עביו קיים כיון שאין רוב היקפו קיים טריפה ואם נשבר מהמקום העב אע"פי שרוב עביו קיים כיון שאין רוב היקפו קיים טריפה. עור ובשר שאמרו דוקא שיהא בשר עם העור. אבל עור לבדו אינו משלים עד שיהא בשר עמו. ואם היה בשר חופה אבל לא כלו אלא שהעור משלי' כיון שהרוב הוא בשר העור מצטרף עמו להשלים רוב העצם הנשאר. וזהו בבהמה וחיה. אבל בעוף שהוא רך כמו בר גוזלא אפילו מחצה עור ומחצה בשר וכתב הרשב"א ז"ל דעור לבדו אינו מציל אפילו בעוף ובגמרא [ע"ז ע"א] אמרו דעור הרי הוא כבשר היכא דקנא משכא דידיה פירוש שאם העור הוא במקום שאין שם בשר והעור הוא דבוק שם אותו עור הרי הוא כבשר העצם שנשבר ויצא לחוץ והיו עור ובשר חופין את רובו ונפל מקצתו לארץ ועכשיו אין עור ובשר חופין אותו כשרה ואם לא היו עור ובשר חופין את רובו ונפל מקצתו ועכשיו עור ובשר חופין הנשאר טריפה ואם לא היו עור ובשר חופין אותו אפילו יש שם גידין רכין שסופן להתקשות אין דינן כבשר וכ"ש אם יש בהן רירין ונראה ודאי שהגידין שנתקשו דינן כבשר. זה הבשר החופה את רוב העצ' אם אינו במקום אחד אלא מתלקט מעט מכאן ומעט מכאן סביבות השבר או שהי' במקו' אחד מרודד וקלוש או מתמסמס עד שהרופא גורדו וכן אם נקב הבשר או נקלף או שנסדק או שנטל שלישתו התחתון כל אלו עלו בתיקו ואסורה מן הספק. ובעוף שמוטת הגף טריפה משום חשש שמא נקבה הריאה לפי שהריאה (נחברת) [נחבאת] בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנקבת הריאה עם הגף ומשום הכי אמרינן תבדק הריאה שמכניס הקנה דק בגרגרת ונופח בה ואם רוח יוצא ממנה טרפה ואם לאו כשר' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בבדיק' מתכשר' וכן דעת הריא"ף ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל כתב דאפילו בבדיקה לא מתכשרה ועל הריא"ף ז"ל ראוי לסמוך ודוקא שמוטת גף יש לחוש אבל נשבר הגף אפילו בעצ' שלישי הקרוב לגף כשר' והיינו מפני שקתני נשתברו אגפיה ויש מחמירין וכן בספר אלדד הדני ואין לחוש לדבריו ואם נשתברו גפיה ואין עור ובשר חופין האבר אותו האבר אסור כדין נשבר העצם מן הארכובה ולמטה ואסור למכור כל אבר מדולדל כגון עצם הארכוב' שנאסר לנו לבני נח שהרי הוזהרו על אבר מן החי ואסור להושיט אבר מן החי לבני נח משום [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול. וכל אבר הנאסר משום שבירה היה זרוע שאין עור ובשר חופין את רובו או עצם הארכובה מקום שאין עושה אותה טריפה וכן גפי העוף וכגון הוציא העובר את ידו קוד' שחיטה והחזירה שהאבר אינו נתר בשחיט' אמו כמו שהאבר אסור כן האבר המחובר עמו אסור שהרי אמרו בגמר' [צ"ט ע"א] לא נצרכא אלא למקו' חתך דבעלמא אסור והכא שרי כלומר בזרוע בשלה. וכתב רש"י ז"ל בפרק גיד הנשה בכל היתר ואיסור המחוברין זה בזה כגון הוצי' העוב' את ידו והאבר המדולדל בו כלן מקום חתך אסור משום מצות פרוש וכיון שאין בו אלא מצות פרוש מותר לבני נח. ונפרש דין שבירת ידי הבהמה ושמוטת ירך ובעלת חמש. בס"ד. כל מה שאמרנו בשבירת עצמות הבהמה בארכובה אין דין זה אלא ברגלים אבל בידי הבהמה וזרועותיה אין זה כן הנה האדם הוא היותר שלם שבעלי חיים שהוא לבדו מכיר האמת מן השקר בכח שכלו אשר לו והושמו לו איברים נאותים להשלים כל צרכו כגון זרועות ואצבעות מה שאין כן בבעלי חיים וטעה האומר כי האדם חסר מבעלי חיים לפי שהוא ערו' ואין עליו מגן ואין לו ברגליו כלי מלחמה כמו שאר בעלי חיים וכל זה טעות כי האדם הוא ביותר חשבות שיש לו איברים ישלים בהם במלאכה מה שיעשה הטבע לבעל חיים ביותר שלם היותו כולל מהם. ולזה היו האזרועות באדם עשוי לתנועה לאשר יחפוץ וכן חלוק האצבעו' הוא יותר נאו' להשיג כל החפץ יותר משהיו עצם אחד מה שאין כן בבעלי חיים והאזרועות בבעלי חיי' אינם אלא לתנועה לבד. ואם נשבר העצם אשר בזרוע בבעלי חיים אינו חסר מהשלי' צרכי מחיתו כמו אלו היה חסר זרוע האדם. ואם נשבר העצם ועור ובשר חופין את רובו דינו כדין שוק הבהמה במקו' שאינו עושה אותה טריפה בכל מקו' שנשבר מעצמותיה. והנה יש שלש עצמות בעוף ובבהמה העצם התחתון בעוף קרוי רגל וכנגדו בבהמה ארכובה הנמכרת עם הראש ובזה העצם אין טרפות לא בשמוטה ולא בשבורה אלא לאסור האבר עצמו ועצם אמצעי שהוא מחובר למטה עם הרגל ולמעלה עם העצם השלישי זה העצם נקרא שוק ובלע"ז אשקוק"יל. והעצ' השלישי הוא עצ' המוח הנקרא בלשון לעז אושמול"אר ובעוף הוא העצ' המחובר בבשר המתפשט בגוף העוף ונקרא בלשון לעז פאל"א שהבשר שם רחב וזה העצם השלישי הוא מחובר בגוף הבהמה. ויש מפרשי' שזה העצם האמצעי אם נשמט מן העצם השלישי אי אעכול ניביה כלומר שנתעכלו ונפסדו הגידי' המחברי' אותו עם הירך טריפה ואי לא אעכול ניביה כשרה. ובעוף איכא מאן דאמר בגמרא דאפיל' אעכול ניביה כשרה כיון שיש לו כנפים דבהמה שסמיכתה על רגליה טריפה אבל עוף שסמיכתו על כנפיו כשרה. וי"א שזה העצ' האמצעי אם נשמט מהירך בין אעכול ניביה בין לא אעכול כשרה. ולא מטרפה בהמה ועוף בשמוטת זה העצם מהירך אלא כשנשמט הירך מגוף הבהמ' אי אעכול ניביה ובעוף אפי' אעכול ניביה כשרה. ואין שמוטה ביד הבהמה ולא שבורה ובכל ענין כשרה. אפילו בעצ' המחובר בגוף הבהמה ואפי' נחתך לגמרי. וכתב הרשב"א ז"ל שאם נשבר עצם הארכובה במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר הגאונים ז"ל כתבו שכיון שנקשר תולין להקל. וכן אם נשחטה הבהמה ונמצא עצם הארכובה נשבר אם יש במה לתלות כגון שדרסה בכותל או רצצת' בהמה תולין להקל כן כתב הרשב"א ז"ל [אמ"ה בספר אורח חיים כתו' ז"ל הרב בעל התרומה ז"ל כת' היכא שמצאנו עצם נשבר והבריא ונקשר אין חוששין שמא יצא לחוץ שאלו כן לא נתרפא והרב ר' דוד בר לוי ז"ל כתב ה"ה אם נמצא שבר במקום צומת הגידין ונתרפא בטוב אין חוששין שמא נפסק אחד מצומ' הגידין ומכשרינן לי' וכן נמי פסק רבינו יצחק בתשו' והוסיף עוד שאפילו נשבר העצם לפנים תוך הבשר ואינו יוצא לחוץ כלל אינו צריך לבדוק אחר צומת הגידין לפי שהעצם נוח להשבר אבל הגיד והעור שהוא רך לא וכשאנו רואין שהעור לא נפסק כ"ש הגידין שלא נפסקו עכ"ל. ואני אומר שזה אפי' יהיה השבר במקום צומת עצמו אין חוששין כלל מאחר שלא יצא כאשר יש לחוש באגף אם נשבר סמוך לגוף ששם אנו חוששין לריאה וכן בספר אגור וכן עשיתי מעשים הרבה ע"כ]. ונשלמו דיני שבירת העצמות ביד וברגל בעוף ובבהמ' בס"ד.
<h2>דף נז:</h2>
ואפרש עתה ענין טריפה אינה חיה י"ב חדש אמרו בגמרא סימן לטריפה שנים עשר חדש פירוש אם ראינו בהמה או עוף שיש בו ספק אם הוא טריפה אם לא ונתקיימו י"ב חדש יצאו מספק טריפה שאלו היו טריפ' לא נתקיימו י"ב חדש ואם נתקיימו פחות מיכן יש לחוש להם לפי שאפשר שיתקיימו פחות מי"ב חדש שיש מכה שהצנה קשה לה ולא החמה ויש מכה שהחמה קשה לה ולא הצנה וכמו שאמרו בגמ' בגלגלת שנפחתה ועשו לה הדוק של קרויה וחיה ימות החמה היה וכיון שבאו עליה ימות הצנה מיד מתה אבל נר' שהיא מתנונ' וכמו שאמרו על תרנגול' שנטלה נוצת' שגדל' כנפים האחרוני' יותר מן הראשוני' שאם היתה טריפה במידי דמטרפה לא היתה מגדלת כנפים וכבר היו רוצי' לנסות אם הטרפ' חיה אם לא בשמוטת ירך בעוף ובקדירת קנה ובגלגלת שיש בה נקבים שעשו להם תקון ונתקיימו ובכולן לאו תוך י"ב חדש הוה. ואני ראיתי עוף אחר שהתחילו לשחוט בושט והניחוהו והיה אוכל ומשביח וצויתי לשחטו במקום אחר תוך י"ב חדש ומצאתי במקו' ההוא מוגלא סרוחה ובלא ספק סימן טריפה היה ואסרתיו. וכבר העידו לי כי במדבר כשהפרי' הם מתנפחין מעיהם מרוב אכילה הם קורעים הכרס ומוציאים הפרש ומדבקים הקרע בקסמים ויוצא הפרש משם עד שהוא מדבק ומתקיימי' הרבה. וכשאכתוב דין קרועה אכתוב אפשרות זה. וכן מה שכתבו הרופאים איש אחד נכנס חץ בבטנו ויצא בגללי צאתו אחר שבע שנים אם אמת הדבר סוף דבר אין לנו אלא דברי חכמים שאין טריפה חיה י"ב חדש. ומניחין ספק טריפה בבית י"ב חדש. ואע"ג דאמרינן בגמרא [נ"ג ע"ב] על הנהו ספק טריפה דחניקנהו ולא אשהינהו משו' דלא ליתו לידי תקלה כבר פי' רש"י ז"ל שהיה זה לפי שהיו רבים אבל בספק טריפה אחת יכול להשהותה עד י"ב חדש. אבל אסור למכרה לגוי שלא יחזור וימכרנה לישראל כיון שאין הטריפות נכר בה. וכיון שהטריפה אינה חיה י"ב חדש כן אינה יולדת וספק טריפה שילדה היא כשרה אם גדלו הביצי' במיעיה אחר שנטרפה אבל אם אחר שגדלו הביצים במעיה נטרפה יכולין להגמר אחר שנטרפ' ואם אחר שילדה כל אותן ביצים שקרויין שחלא קמא גדלא שחלא אחרת יצאה מספק טריפה ואם ספק אסורין מספק ואם שחטה ונמצאת טריפה בסרכות ושאר טרפיות שבפנים ואין ידוע אימתי כל ביצי' וחלב שהטילה כבר עד עכשיו כשירין דמוקמי' לה אחזקה ואמרי' דהשתא נטרפ' ובתוספות חולין חולקין בזו ואומרים דלא מוקמינן אחזקה אלא בחזקה ברורה אבל זו לא היתה לה חזקה ברורה מחיי' שהיתה כשרה. וביצת טריפה אסורה אפילו גדלה קודם שנטרפה שכיון שהיא דבוקה בגופה כגופה (דמ"א) [דמיא] דהכי אמרינן בגמרא גבי מתני' דעדויות [פ"ה מ"א] דאפליגי ב"ש וב"ה בביצת נבילה דב"ש מתירין אם כיוצא בה נמכרת בשוק וב"ה אוסרין ואמרי התם ומודים בביצת (נבילה) [טריפה] שהיא אסורה מפני שגדלה באסור ופי' רש"י ז"ל בגמ' מפני שגמרה באסור ומשמע מהכא דביצת נבילה וביצת טריפה אע"פי שנגמרה כיון שנגמרה באיסור הויא כגופא ואע"ג דאמרינן בפ"ק דיו' טוב [ו' ע"ב] דביצים המעורות באשכול שנמצאו בגוף התרנגולת מותר לאכלן בחלב דפרשא בעלמא נינהו ואינה כגופא איכא למימר דמדינא פרשא נינהו ואינן כגוף התרנגולת ומשום הכי מקילין בבשר עוף בחלב דלא מתסר אלא מדרבנן אבל בטריפה דאורייתא מחמרי' שאם שחט התרנגולת ונמצאת (רפה) [טריפה] כל ביצים שיש במעיה אפי' אינן מעורות בגידין אסורין כגופ' ובמסכת תמורה [ל"א ע"א] אמרי' דאפרוח של ביצת טריפה מותר אע"ג דקיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא הכא שרי משום דאימת קא (נבלא) [גדלה] כי מסרחא. שאין האפרוח נוצר עד שתסרח הביצה ואותה שעה מותרת היתה שלא אסרה תורה אלא נבלה הראויה לגר ואם נסרחה אינה ראויה לגר וא"כ לא יצא אפרוח זה מן הטמא ומותר עגל שנולד מן הטריפה אע"פי שאמו אסורה הוא מותר ולא אמרי' עובר ירך אמו והרי אמרי' בפ"ק די"ט [ו' ע"א] דשוחטין אותו בי"ט. וכן בן פקועה שנולד מן הטריפה נתר בשחיטה עצמו וחלב טריפה אסור כמו הביצה.
<h2>דף נח:</h2>
אמרו בבכורות [מ' ע"א] דבעלת חמש ידים או בעלת שלש אע"ג דהוי מום לגבוה היא מותרת להדיוט דאין זה טרפות ודוקא בידים אבל ברגלים בעלת חמש היא טריפה וכן בעלת שלש וזהו מה שאמרו בגמרא טריפה מן הבטן שנולדה בעלת שלש רגלים וכן בעלת חמש (היא טריפה) ובעלת שלש היא טריפ' שהרי היא נטולת צומת הגידין אבל בעלת חמש הוא משו' דכל יתר כנטול דמי ופי' רש"י ז"ל הותיר אחד כחסר א' והוה ליה כבעלת שלש והרמב"ן ז"ל כתב כי לא אמרו כל יתר כחסר דמי אלא כל יתר כנטול דמי ולפי זה אם זאת הרגל היתירה היא במקו' שאם נטלה משם היה עושה אותה טריפה היא אסורה ואם היא במקום שאין עושה אותה טריפה אינה אסורה והמקו' שהוא עושה אותה טריפה כגון בצומת הגידין שאם נטלה זאת הרגל היתירה משם נטלו צומת הגידין וכן בירך מקו' שאם נשמטה שם כגון בוקא דאטמא דשף מדוכתיה שהוא העצם הדבוק בגוף הבהמה שהוא כמו העלי בתוך המכתשת ושם היא דבוקה זאת הרגל שאם נטלנוה משם נשמטה הירך ההיא היא טריפה משום יתרה אבל אם יתרה במקו' אחר אינה טריפה. ונשלמו דיני הרגל היתירה בס"ד.
סניא דיבי שקורין אלאעו"ר נקיבתו במשהו שהוא בכלל הכרס הפנימית כמו שנזכר בגמ' וכ"ש אם חסר או ניטל טריפה וכיון שאם ניטל טריפה אם נמצאו שנים טריפה דכל יתר כנטול דמי והכי אמרינן בגמ' [נ"ח ע"ב] בהדיא ואמרינן התם דאי שפכי אהדדי כשרה שכיון שהם שופכות זו לזו אינה אלא אחת ואין כאן יתר.
ההוא גובתא פי' קנה בשר דהוה נפקא מבי כסא להובלילא שנקרא המסס ואמרי' בגמ' שאינה טריפ' דכל הני עזי בריאתא הכי אית להו וא"כ אין כאן יתר אבל אי נפקא מבי כסא לכרסא טריפה שזה הוא יתר שאין נמצא כן בשאר הבהמות. ושני בני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד כגון שיש לה תרי הדרי דכנתא היוצאים מן הקיבה אחד באמצעה ואחד בסופה טריפה וכנגדן בעוף כשרה ורבו הפירושים בזה והר"ן ז"ל רבם של רבותי בפירוש ההלכות פירש אם המעי יוצא מבני מעיו של עוף (בעוף) [כענף] מן הבד אעפ"י שהם נשפכים כאחד טריפה. אבל כל שהמעי אחד משני ראשיו יוצא כלומ' שמתפצל וחוזר ומתערב אעפ"י שהוא נבדל באמצע כשרה. אמ"ה פירוש וכן הדין בבהמה.
בפרק ואלו טרפות אמרו המעושנת והמצוננת ושאכלה צואת תרנגולים ושתת מים הרעים הלעיטה (תיידה) [תיעה] והוא עיקרא דמרירותא ופלפלין כשרה וכן (העליטה) [הלעיטה] העלין של תילתית והוא שרף היוצא מהאילן שקורין אנגד"ץ כשרה אבל חלתית גופיה והוא (הקרעין) [הקרטין] וכן נקראו בלשון ערבי טרפה משום דמנקבא להו למעייהו והמעושנת היא שחלתה מפני עשן וכן המצוננת שנצטננה או שאחזה דם שגבר עליה דם וחלתה אלו החלאים אין מחזיקין אותה טרפה ואם אכלה סם המות דידה כגון הרדופני וחלתית טרפה אבל אם אכלה סם המות דאדם כשרה שיש דברים שהם סם המות דאדם ואינם מזיקין לבהמה כמו העשב שקורין ברב"ת בספרי הרפואה ובלשון רומיים לוברו"ם שהוא סם המות לאדם והוא מזון השלמים. וכן עשב שקורין בספרי הרפואה בי"ש שהוא מזיק לאד' והוא מזון העכברי' ויש הפך מזה שהוא סם המו' לבהמה והוא מועיל לאדם כגון הבצל שקורין ענצל בלשון ערבי ובלשון אישקאלו"נה שהוא ממית העכברי' ועושין ממנה משקה רפואה לחולי הריאה. ואם הכישה נחש מותרת משום טרפה כמו שכתבנו בנשכה כלב שוטה ואסורה משום סכנת נפשות שנאמר [דברים ד'] ונשמרתם מאד לנפשותיכם כמו שאמרו בפרק אין עומדין [ל"ב ע"ב] והתורה רמזה זה שהנבלה התירה אותה לתתה לגר או למכור לנכרי והטרפה אמרה תורה [שמות כ"ב] לכלב תשליכון אותו שאין ראוי לאדם מפני הארס. והנחש אינו דורס בצפרניו שאין לו רגלים כמו שנאמר [בראשית ג'] על גחונך תלך אבל יש לו בין שניו ארס כמו שאמרו בראשון מקמא [כ"ג ע"ב] ובראשון מסנהדרין [ע"ח ע"א] ויש לו לשון ארוך נחלק לב' חלקים והוא שחור והוא לעולם שותת וכמ"ש במדרש [קה"ר י' י"א] אמרו לו לנחש מפני מה לשונך שותת אמר להם הוא גרם לי שספר לשון הרע שאמר לחוה שתאכל מעץ הדעת ועל כן נתקלל וכשהוא נושך מטיל הארס כמו שכתוב [במדבר כ"א] והיה אם נשך הנחש וכתיב [קהלת י'] אם ישוך הנחש בלא לחש ואם נשך בהמה והכיש' זהרא מקלא קלי ומפסיד בני מעיים וכמ"ש בגמרא [נ"ט ע"א] ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דהוו מפסקי כרעיה בתרייתא בדקיה רב לצומת הגידין ואכשרה סבר למיכל מיניה באומצא א"ל שמואל לא חייש מר לנקורי כלומר שאם מפני הפסק הכרעיים אין בו טרפות בצומת הגידין אבל יש לחוש שמא נחש הכישו והטיל בו ארס א"ל מאי תקנתיה נתביה בתנור' ואיהו בדיק נפשיה אותביה בתנורא נפל תלחי תלחי כשנתחמם באש התנור הארס שהיה בו הפילו חתיכות חתיכות קרי שמואל עליה דרב [משלי י"ב] לא יאונה לצדיק כל און קרי רב עליה דשמואל [דניאל ד'] כל רז לא אנס לך.
<h2>דף סג:</h2>
ואסור למכור נבלות וטריפות לגוי אם לא הודיעו כיון שאסור להטעותו. וכיון שאסור למכור ביצת טריפה לגוי מותר ליקח מן הגוי ביצים בכל מקו' ואין חוששין לנבלות וטריפות אשר ביציהן אסורות דמיעוטא נינהו ולמיעוטא לא חיישינן מכל מקו' צריך שיאמר הגוי ביצי' אלו של עוף פלוני טהור הוא הם שאם לא אמר כן חוששין שמא של עוף טמא הן ודוקא בגוי בעיא שיאמר של עוף פלוני וטהור הן אבל בישראל שאינו מוחזק בכשרות אלא בסתם בני אדם אומר הרמב"ם ז"ל שנאמן לומר של עוף טהור הן ואין צריך לומר של עוף פלוני אא"כ חשוד למכור ביצי עוף טמא לישראל אינו נאמן עד שיאמר של עוף פלוני טהור הן ודינו כגוי. וביצת טריפה אם טרופה בקערה היא אסורה לקנות' מהגוי לפיכך ישראל מוכרה לגוי אם טרופה בקערה. הנה פירשנו דיני ביצת טריפה.
<h2>דף סד:</h2>
וגעולי ביצים מותרין והוא מלשון [איוב כ"א] שורו עבר ולא יגעיל שפלטתן התרנגו' מכח ההכאה הם מותרות אפילו מעורות בגידין כן פירש בעל הלכות גדולות. ואפרוח הנמצא בתוך הביצה אסור משום השרץ השורץ על הארץ אבל אם יצא מן הביצה מותר אעפ"י שלא נפתחו עיניו כן דעת הריא"ף ז"ל.
אם נמצא דם בביצים רבו בו הדעות ואם לא נמצא אלא בחלבון ולא בקשר יש לסמוך להתיר הביצה וזורק הדם מפני מראית העין דמן התורה דם הביצים מותר ואם נמצא בחלמון או בקשר החלבון הביצה אסורה. וביעתא בת יומא היה אפשר להקל שהרי אין האסור אלא מפני חשש רקום ואין הרקום אלא עד שתשב התרנגולת עליה ויש להחמיר. [אמ"ה מעשה בא לידי בביצה בת יומה שנמצא בה דם בשנים או בשלשה מקומות ואסרנוהו בהסכמת החכם הרב משה צבי זלה"ה עם היות שהיה שם מי שרצה להתיר לפי שלשעתה רצו לאוכלה ונמצא בה דם ורצו לדמותה לנמצאת במעי התרנגולת להיות עדיין היא חמה כאשר נשברה ע"כ]. אבל ביצי' גמורות במעי אמן אפי' נגמר' קלפתה החיצונה יש להקל. ומה שביצת התרנגולת מותרת ואינה אסורה משו' וכו' (אבל) [אבר] מן החי נפקא לן מדכתיב [דברים כ"ב] והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ודרשינן בפרק שלוח הקן [ק"מ ע"א] תקח לך ולא לכלביך וביצת עוף טמא אסורה משום דכתיב [ויקרא י"א] ואת בת היענה וכי בת יש ליענה אלא זו ביצתה.
<h2>דף סח.</h2>
השוחט את הבהמה והוציא העובר את ידו ולא החזירה ואחר כך שחט אותה אותו אבר הוא אסור ואין שחיטה מטהרתו ודינו כדין טריפה שנאמר [שמות כ"ב] ובשר בשדה טריפה כיון שיצא ממחיצתו טריפה וכשם שהאבר אסור כך מקום חתך הוא אסור שצריך להשליך מהאבר הנשאר כל אותו מקום הדבוק לאבר היוצא ואם החזירה קודם שחיטה האבר אסור ואין שחיטה מטהרתו אבל מקום חתך מותר דאמרינן [דברים י"ד] בבהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו ומקו' חתך בבהמה קרינא בית אבל האבר לעולם אסור בין החזירה בין לא החזירה ואם בין סימן לסימן הוציאה שחיטתו מטהרתו לאכילה. וזאת הבהמה שהוציא העובר את ידו והחזירה שהאבר אסור בעי בגמרא [ס"ט ע"א] אם היא נקבה ויש לה חלב אם מותר לגמוע חלבה דאיכא למימר דכיון דכל חלב התירה תורה ולא אסרה אותו משום אבר מן החי ה"ה בזו או דילמא בשאר בהמה דאית לה תקנה בשחיטה שרי אבל בזו אין לה תקנה בשחיטה ולא אפשיטא בעיין ולחומרא עבדינן ובכאן היא השאלה ששואלין התלמידים הבהמה מותרת וחלבה אסור.
אמר הכתוב [דברים י"ד] כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. ודרשו חכמים ז"ל בפ' בהמה המקשה בבהמה אותה תאכלו בהמה בבהמה תאכלו. והשוחט בהמה כל מה שנמצא בתוכה ניתר בשחיטתה ואם הוציא העובר את ידו קוד' שחיטה כבר נתפרש דינו למעלה. ואם הוציא ראשו הרי הוא כילוד ואם אפשר לשוחטו מותר ואם לאו הרי הוא נבלה. ואם חתך מגוף הבהמה עצמה כגון טחול וכליות שאין הבהמה נטרפת בכך והניחו שם אין שחיטתו מטהרתו.
<h2>דף סח:</h2>
ואם יצא רובו הוי כילוד וכלו אסור ואם יצא אבר אחד והחזירו ואחר כך יצא אבר אחר והחזירו וכן עד רובו אמרינן בגמ' כיון דהדר הדר ואינו אסור אלא מה שיצא אבל אם יצא אבר אחד וחתכו עוד אבר אחר וחתכו עד שהשלימו לרוב מבעיא בגמ' אי בעי רובא בבת אחת או לא ולא אפשיטא ולחומרא ומוכח בגמ' שאם יצא חציו ובאותו חצי אבר המשלים לחצי יצא רובו ואי שדי המיעוט שבפנים אחר רוב האבר שבחוץ הוי ליה רוב העובר ואסור הכל ואינו ניתר בשחיטת אמו ואמרינן בגמרא שאם מצא קלוט במעי פרה שרגליו קלוטות כרגלי החמור שהוא נתר בשחיטת אמו וכתוב בהלכות גדולות דחלבו מותר אע"ג דאמר רבי שמעון פרה שילדה מין שפרסותיו קלוטות אסור אם הוא במעי אמו נתר בשחיטת אמו משום בהמה בבהמה אותה תאכלו ואם מצא בה שליה בלא ולד נפש יפה תאכלנו. ובמסכת נדה [כ"ד ע"א] היו רוצין לומר דבהמה שיש לה שני גבין ושתי שדראות וראש אחד אם זו היא השסועה שהזכירה תורה והעלו שאין כן בריה בעולם ולא הראהו הקב"ה למשה אלא במעי אמו ושליל שנמצא כך אסור ובאשה אינה טמאה לידה.
<h2>דף סט.</h2>
והשוחט בהמה ומצא בה דמות אדם בפרק המפלת [כ"ג ע"ב] מבעיא לן אי שרי באכילה אי לא ולא איפשיטא. ואם מצא דמות יונה לא משתרי בשחיטת אמו דלא שריא רחמנא אלא אי אית ליה פרסות כגון קלוט במעי פרה אבל אי (אית) [לית] ליה פרסות לא שריא רחמנא ואי מצא בה דמות יונה ויש לה פרסות ספיקא הוי ואם מצא בה בהמה ורגליה כרגלי יונה או שאין לה רגל אסורה דפרסות בעינן וליכא זהו על דעת מי שסובר דפרסה ממש בעינן. אבל בתוספות אומרים דלאו בפרסה תליא מילתא אלא במין שיש לו פרסה וכל שיש במינו פרסה אעפ"י שאין לו פרסה מותרת ודמות יונה אעפ"י שיש לו פרסה כיון שאין במינה פרסה אסורה.
<h2>דף עד.</h2>
ואם יש בבהמה עובר שהוא בן תשע חי בעיא בגמ' (ו)אם שחטו במעי אמו ואחר כך ילדתו אי שרי אי לא והריא"ף ז"ל השמיט בעיא זו משום דבגמ' אסיקנא דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא סימני אמו וסימני עצמו. וזה שנשחט במעי אמו מותר אבל בתוספות מסתפקין בדבר דכי אמרינן דסימני עצמו מועילין לו הני מילי כשאין סימני אמו מועילין לו כגון שנקרעה אמו או נטרפה אבל כל שיש לו סימני אמו אין לו סימני עצמו ולא אפשיטא ונקיטינן לחומרא.
<h2>דף עד:</h2>
ונבאר דינו של שליל הוא העובר הנמצא במעי בהמה אחר שחיטה. אם מצא בה בן תשע חי ותלש קודם שחיטה מהחלב והוציאו האוכלו חייב כרת שכיון שנגמרו חדשיו יש לו דין חלב בהמה אעפ"י שלא יצא לאויר העולם קודם שחיטה ואם שחטה לבהמה ומצא בה בן תשע חי ניתר בשחיטת אמו ואפשר הוא שתמות הבהמה תחלה וישאר העובר קיים דאע"ג דאמרינן באשה שמתה דעובר מיית ברישא הני מילי מתה אבל נהרגה היא מתה ברישא כן אמרו בגמ' במסכת ערכין [ז' ע"א] ודבר זה הוא ענין טבעי כי המתה מפני החולי החולשה מגעת תחלה אל העובר כמו שאמרו שם משום דזוטר חיותיה. אבל נהרגה אפשר שיתקיים אחריה העובר שלא הגיעה לו החולשה וזה העובר שהוא בן תשע חי הוא מותר בשחיטת אמו וחלבו וגידו מותרין משום בהמה בבהמה והרמב"ם ז"ל פסק ניתר בשחיטת אמו וחלבו וגידו אסורין ובתוספות פוסקין דחלבו מותר וגידו אסור וכל זה אינו נכון שכיון שהוא ניתר משום בהמה בבהמה תאכלו אין לחלק בין בשרו לגידו וחלבו הכל מותר ודמו אסור וכתב רש"י ז"ל משום דלא גרע מדם האברים שהוא אסור וי"א שאין בו כרת אלא איסור לאו וי"א שיש בו כרת והרמב"ם ז"ל כתב שהדם הכנוס בלבו יש בו כרת ואם הבהמה היא טריפה שאין שחיטתה מטהרתה ומצא בה בן תשע חי שחיטתו מטהרתו דארבע סימנין רבי ביה רחמנא אם הועילו לו סימני אמו ניחא ואם לאו יועילו סימניו ומותר ולפי זה חלבו וגידו אסורין ואם נתקיים שמנה ימים שיצא מספק נפל מותר ואם קים ליה דכלו לו חדשיו ויצא מספק נפל אף בשרו מותר מיד ואם הוא בן תשע מת או בן שמנה חי ניתר בשחיטת אמו שאינו אלא אבר מאבריה וקורעו ומוציא את דמו וכבר פירשתי דין דמו למעלה בסמוך.
<h2>דף עה:</h2>
והשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשע חי ויצא והפריס על גבי קרקע פליגי בה ת"ק ור' שמעון שזורי ת"ק סבירא ליה דטעון שחיטה ור' שמעון שזורי ס"ל דאינו טעון שחיטה וכן היה ר' שמעון שזורי מתיר בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות ורבי יוחנן אמר הוא מותר ובנו אסור. ואמרינן בגמ' אמר אביי הכל מודים בקלוט בין פקועה שהוא מותר פי' אפילו למאן דמצריך שחיטה להפריס על גבי קרקע אם הוא זה בן פקועה הוא קלוט הוא מותר דכיון דאיכא תמהא במילתיה מדברי אינשי דבן פקועה הוא ולא אתו אינשי למשרי בהמה בלא שחיטה כיון דידעי דזה בן פקועה ואמרי' תו בגמ' הכל מודים בקלוט וזה הקלוט היה בן קלוטה בת פקועה שהוא מותר דכיון דתרי תמהאת' (אינה) [איכא] הוא קלוט ואמו קלוט' מדברי אינשי ולפום האי לישנא בחד תמהא אסור ולדברי הגאונים ז"ל הפוסקים כלישנא בתרא לא שרי בן פקועה בלא שחיטה אלא בתרי תמהאתא ויש פוסקין לקולא דשחיטת בן פקועה אינה אלא מדרבנן ואזלי' לקולא להתיר בחד תמהא ובן פקועה הטעון שחיטה דעת הריא"ף ז"ל היא דחלבו וגידו אסורין מפני מראית העין ג"כ ונראה מהגמ' שזה בן פקועה הטעון שחיטה אם טרפו אריה ממהרין לשחטו ומותר והרשב"א ז"ל כתב שאף הלכות שחיטה אין פוסלין בו כגון דרסה וחלדה. ואחרים אומרים כיון שטעון שחיטה אינה מתירתו אלא שחיטה כשרה. ואמרינן בגמ' בן פקועה הבא על בהמה מעלית' הולד אין לו תקנה לדברי האומרים חוששין לזרע האב לפי ששני סימנין הרי הן שחוטין וזה הנולד בנו הרי הוא חצי שחוט מצד אביו וחצי מצד אמו אינו שחוט ואין לך שהייה גדולה מזו ונראה דדוקא דשזה בן פקועה אמו כשרה דכשהית' אמו כשר' הועילו לו סימניו להתי' משו' דארבע סימנין שרא בי' רחמנ' וזה בנו הוא שחוט מצד אביו וחצי אינו שחוט מצד אמו והוי כאלו נשחט סימן א' ונשאר השני והרי זו שהייה גדולה אבל כשהיתה טריפה ולא הועילו לו סימני אמו וצריך שחיטה א"כ אינן כשחוטין ובנו יש לו תקנה בשחיטה ובגמרא [ע"ד ע"ב] נשאו ונתנו אם פודין בזה בן פקועת בכור דכיון דרהיט ואזיל הוא או דילמ' כבשרא דמנח בדיקולא דמי ושאלות אחרות אם יש לו דין שה או דין בשר הארכתי בדינין אלו ואם אינן מצויין כדי לחדד התלמידים ויגדיל תורה ויאדיר.
<h2>דף עו.</h2>
ונבאר עצמות השוק בס"ד. בשוק יש שלש עצמות העצם התחתון הוא עם הרגל הנמכר עם הראש. והעצם העליון הוא עצם הקולית המחובר בגוף הבהמה והעצם האמצעי הוא אשר בו צומת הגידין אשר ראש התחתון מחובר לרגל הנמכר עם הראש והראש העליון מחובר לעצם הקולית ובגמל היא נכר' ארכובה שיש בין שני עצמות כי שם הוא כופף ואם נחתך התחתון הנמכר עם הראש הבהמה מותרת והאבר אסו' ואם נחתך העליון הבהמה והאבר אסורין ואם נחתך האמצעי במקום צומת הגידין הכל הוא אסור הבהמה והאבר למעלה מצומת הגידין רש"י ז"ל סובר שדינו כדין עצם הקולית והבהמ' והאבר אסורין והרב רבי יונה ז"ל הביא ראיה לדבריו אבל הריא"ף ז"ל סובר שאם נחתכה למעלה מצומת הגידין שהיא כשרה ואם תאמר והיאך אפשר שאם נחתכה במקום צומת הגידין תהיה טרפה ולמעלה תהיה כשרה כבר אמרו בגמ' טרפות מדמית להדדי אין אומרים בטרפה זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה. ואם נחתכו רגליה מתחילה (למערה) [למעלה] מצומת הגידין היא מתקיימת במקו' צומת הגידין אינה מתקיימת כי שם היא כואבת הרבה מפני החתיכה מה שלא היה כן אלו נחתכה מתחלה למעלה מצומת הגידין וכיוצא בזה הוא שאם נטלו הטחול והכליות שהיא כשרה. ואם נקב הטחול ולקתה הכוליא טרפה. ואם נחתכו צומת הגידין וקודם שחיטה חתכה למעלה אם חוזרת להכשירה הראשון אם לא יש אומרים שאינה חוזרת להכשרה הראשון שהרי בגמ' [ס"ח ע"ב] אמרו טריפה כיון שנטרפה אין לה היתר והרמב"ן ז"ל מגמגם להתיר ואני אמרתי שאפשר לקיים דבריו ואין עליו קושיא ממה שאמרו טרפה כיון שנטרפה אין לה היתר שלא אמרו זה אלא על טרפה הנזכרת בתורה שדרסה אריה אבל אותן שבאו מהלכה למשה מסיני אפשר שיש להם היתר אחר שיצא עליהן שם איסור ואם נחתכה במקו' צומת הגידין וחתכה קודם שחיטה למעלה חוזרת להכשרה הראשון כנ"ל לאחר שאמרה רבנו הגדול הרב ר' משה בר' נחמן נשבר העצם ויצא לחוץ אלא שלא נחתך שאלו נחתך היה אסור מן התורה משום אבר מן החי. אם עור ובשר חופין את רובו מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו דינו כנחתך אם הוא הרגל הנמכר עם הראש האבר אסור מדרבנן משום מצות (פשוט) [פירוש] הבהמה מותרת ואם הוא עצם העליון הנקרא קולית האבר והבהמה אסורין ואם הוא העצם האמצעי אם במקו' צומת הגידין האבר והבהמה אסורין למעלה מצומת הגידין לדברי הריא"ף ז"ל האבר אסור והבהמה מותרת ולדברי רש"י ז"ל הכל אסור אבר [ובהמה].
דין צומת הגידין שנינו בפרק בהמה המקשה וכן שנטלו צומת הגידין לפי דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שנטל אם נבראת חסרת אותו אבר אינה טרפה אם כן אם נולדה חסרת צומת הגידין כשרה. והרשב"א ז"ל כתב שדין חסרון כדין נטל וטרפה ויש מפרשים שנחתכו צומת הגידין והראב"ד ז"ל בספר ההשגות כתב שנעקרו ממקומם מן הארכובה ונקלפו מעל העצם עד למעלה טרפה ולפיכך שנינו וכן שנטל צומת הגידין ולא אמרו נחתך וכו' ודבר זה אנו רואין בכל יום כי הפרגיות כשאוחזין אותן ברגליהן בכחם הגדול מתחזקים לעוף והגידין המצומתין בעצם הירך סמוך לרגל הם נעקרין ממקומם וזהו שנטלו צומת הגידין כלומר שנטל ממקומו ולא נחתך וכיון שנעקר ממקומו אין בו חיות כלל כאלו נטל משם. דע כי יש בבהמה גידין לצד חוץ שהזנב שוכב עליהן והם שלשה האחד הוא שתולין בו הבהמה. ושלש' לצד פנים כנגד שתי היריכות ופירש הראב"ד ז"ל שאותן שהם לצד חוץ אין להם דין צומת הגידין וזהו שאמרו בגמרא אלו הן צומת הגידין מקום שהגידין צומתין ששם הם מחוברין והם שלשה הפנימיים שהם שלשה מחוברין זה עם זה אבל החיצוניים אין שלשתן מחוברין זה עם זה וכן מוכח בגמ' שם דאמרינן תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני אפסיק אלימא אזל רוב בנין אלמא שהאחד הוא גדול מתרי קטני ולא משתכח האי ענינא אלא בפנימיים אבל בחיצונים השנים הם גדולים ולא תמצא אחד גדול משנים. וכבר נתברר שהגידים האלו הם הפנימים לא החיצונים. ויש שני גידים גדולים נבלעים בתוך הגיד הגדול ואלו הגידין אין להן דין צומת הגידין שאפילו נחתכו אינה טרפה בהן וכן מוכח בגמ'. ואלו הגידים הם מתחילין בשוק למעלה מהעצם הקטן המחובר בין הרגל הנמכר עם הראש ועצם השוק וזהו שאמרו בגמרא היכא דפרעי טבחי שהם פותחים הטבחים להפריש הבשר מן העצם כשרוצין ליטול אותן גידים אבל אשר על העצם הנקרא ערקומא אין לו דין צומת הגידין הגידין הללו הם עולים ומתפשטי' עד שנכנסי' בבשר וכשנכנסו בבשר אין עליהן דין צומת הגידין ואם נפסקו שם כשרה. וזהו השיעור אמרו בגמ' שהוא [ארבעה] בטדי בתורא ויש מפרשים בטדא ארבע אצבעות וארבע בטדי הם י"ו אצבעות ויש אומרי' בטדא אצבע ואינן עולין בשור אלא ארבע אצבעו' ובבהמה דקה לא נתנו שיעור וכל מקום שהם לבנים דינו כצומת הגידין. גידין הללו הם שלשה שנים קטנים ואחד גדול יותר משני קטנים ואם נפסק הגדול אע"פי שהוא רוב בנין כשרה שהרי נשאר רוב מנין ואם נפסקו שנים הקטנים היא כשרה אע"פי שנפסק רוב מנין לפי שנשאר רוב בנין ואינה טרפה אלא אם נפסק הגדול ואחד מהקטנים דאזל ליה רוב בנין ורוב מנין זהו דעת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ובעל התרומה מחמיר שצריך שישאר רוב מנין ולא נראו דבריו להאחרונים ז"ל ואם נפסק הגדול כלו ואחד מהקטני' ברובו כיון שנשאר המיעוט כשרה כן כתבו המפרשים ז"ל אבל אם (הגדול) [האחרון] גם כן נפסק ברובו טרפה. וצומת הגידין בעוף הם ששה עשר ואם נחתך אחד מהם לגמרי היא טרפה אפילו כל השאר קיימין ומה שאמרו בגמ' אי פסיק חד מינייהו טרפה אי פסיק לגמרי קאמר אבל אי פסיק רובו לא כלום הוא וכשר' וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואפילו נפסקו ט"ו ברובן ונשאר אחד מהן קיים כשרה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו לא נפסק אלא אחד ברובו טריפה והר"ב רבינו נסים רבם של רבותי הכריע כדבריו וכתב הרא"ה ז"ל דשיעור צומת הגידין בעוף הוא מתחלת עצם השוק המחובר עם הרגל עד שנבלעין בבשר דשוב אין דין צומת הגידין להם והרמב"ם ז"ל כתב שצומת הגידין הם בעצם התחתון שיש בו קשקשי' כדגים ודבר תמה הוא שהרי אמרו [נ"ו ע"א] כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וברגל התחתון בבהמה אין שם צומת הגידין וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל ובאמת הוא ששם מתחילין הגידי' אבל חיותן אינו אלא ממקום שמתחיל השוק וכבר נשאל הוא ז"ל מזה וצוה לתקן בספרו כי הודה בדבר לחולקי' עליו. ביארנו דיני צומת הגידין בבהמה ובעוף בס"ד.
<h2>דף עו:</h2>
אבאר דין נשבר העצם ויצא לחוץ בס"ד נשבר העצם ועור ובשר חופין את רובו הרי הוא כאלו לא נשבר כלל והוא שיהא חופה את רוב עביו ואת רוב הקפו לפי שהעצמות במקום אחד הם עבים ובמקו' אחד הם דקים ואם נשבר ממקום הדק אע"פי שרוב עביו קיים כיון שאין רוב היקפו קיים טריפה ואם נשבר מהמקום העב אע"פי שרוב עביו קיים כיון שאין רוב היקפו קיים טריפה. עור ובשר שאמרו דוקא שיהא בשר עם העור. אבל עור לבדו אינו משלים עד שיהא בשר עמו. ואם היה בשר חופה אבל לא כלו אלא שהעור משלי' כיון שהרוב הוא בשר העור מצטרף עמו להשלים רוב העצם הנשאר. וזהו בבהמה וחיה. אבל בעוף שהוא רך כמו בר גוזלא אפילו מחצה עור ומחצה בשר וכתב הרשב"א ז"ל דעור לבדו אינו מציל אפילו בעוף ובגמרא [ע"ז ע"א] אמרו דעור הרי הוא כבשר היכא דקנא משכא דידיה פירוש שאם העור הוא במקום שאין שם בשר והעור הוא דבוק שם אותו עור הרי הוא כבשר העצם שנשבר ויצא לחוץ והיו עור ובשר חופין את רובו ונפל מקצתו לארץ ועכשיו אין עור ובשר חופין אותו כשרה ואם לא היו עור ובשר חופין את רובו ונפל מקצתו ועכשיו עור ובשר חופין הנשאר טריפה ואם לא היו עור ובשר חופין אותו אפילו יש שם גידין רכין שסופן להתקשות אין דינן כבשר וכ"ש אם יש בהן רירין ונראה ודאי שהגידין שנתקשו דינן כבשר. זה הבשר החופה את רוב העצ' אם אינו במקום אחד אלא מתלקט מעט מכאן ומעט מכאן סביבות השבר או שהי' במקו' אחד מרודד וקלוש או מתמסמס עד שהרופא גורדו וכן אם נקב הבשר או נקלף או שנסדק או שנטל שלישתו התחתון כל אלו עלו בתיקו ואסורה מן הספק. ובעוף שמוטת הגף טריפה משום חשש שמא נקבה הריאה לפי שהריאה (נחברת) [נחבאת] בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנקבת הריאה עם הגף ומשום הכי אמרינן תבדק הריאה שמכניס הקנה דק בגרגרת ונופח בה ואם רוח יוצא ממנה טרפה ואם לאו כשר' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בבדיק' מתכשר' וכן דעת הריא"ף ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל כתב דאפילו בבדיקה לא מתכשרה ועל הריא"ף ז"ל ראוי לסמוך ודוקא שמוטת גף יש לחוש אבל נשבר הגף אפילו בעצ' שלישי הקרוב לגף כשר' והיינו מפני שקתני נשתברו אגפיה ויש מחמירין וכן בספר אלדד הדני ואין לחוש לדבריו ואם נשתברו גפיה ואין עור ובשר חופין האבר אותו האבר אסור כדין נשבר העצם מן הארכובה ולמטה ואסור למכור כל אבר מדולדל כגון עצם הארכוב' שנאסר לנו לבני נח שהרי הוזהרו על אבר מן החי ואסור להושיט אבר מן החי לבני נח משום [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול. וכל אבר הנאסר משום שבירה היה זרוע שאין עור ובשר חופין את רובו או עצם הארכובה מקום שאין עושה אותה טריפה וכן גפי העוף וכגון הוציא העובר את ידו קוד' שחיטה והחזירה שהאבר אינו נתר בשחיט' אמו כמו שהאבר אסור כן האבר המחובר עמו אסור שהרי אמרו בגמר' [צ"ט ע"א] לא נצרכא אלא למקו' חתך דבעלמא אסור והכא שרי כלומר בזרוע בשלה. וכתב רש"י ז"ל בפרק גיד הנשה בכל היתר ואיסור המחוברין זה בזה כגון הוצי' העוב' את ידו והאבר המדולדל בו כלן מקום חתך אסור משום מצות פרוש וכיון שאין בו אלא מצות פרוש מותר לבני נח. ונפרש דין שבירת ידי הבהמה ושמוטת ירך ובעלת חמש. בס"ד. כל מה שאמרנו בשבירת עצמות הבהמה בארכובה אין דין זה אלא ברגלים אבל בידי הבהמה וזרועותיה אין זה כן הנה האדם הוא היותר שלם שבעלי חיים שהוא לבדו מכיר האמת מן השקר בכח שכלו אשר לו והושמו לו איברים נאותים להשלים כל צרכו כגון זרועות ואצבעות מה שאין כן בבעלי חיים וטעה האומר כי האדם חסר מבעלי חיים לפי שהוא ערו' ואין עליו מגן ואין לו ברגליו כלי מלחמה כמו שאר בעלי חיים וכל זה טעות כי האדם הוא ביותר חשבות שיש לו איברים ישלים בהם במלאכה מה שיעשה הטבע לבעל חיים ביותר שלם היותו כולל מהם. ולזה היו האזרועות באדם עשוי לתנועה לאשר יחפוץ וכן חלוק האצבעו' הוא יותר נאו' להשיג כל החפץ יותר משהיו עצם אחד מה שאין כן בבעלי חיים והאזרועות בבעלי חיי' אינם אלא לתנועה לבד. ואם נשבר העצם אשר בזרוע בבעלי חיים אינו חסר מהשלי' צרכי מחיתו כמו אלו היה חסר זרוע האדם. ואם נשבר העצם ועור ובשר חופין את רובו דינו כדין שוק הבהמה במקו' שאינו עושה אותה טריפה בכל מקו' שנשבר מעצמותיה. והנה יש שלש עצמות בעוף ובבהמה העצם התחתון בעוף קרוי רגל וכנגדו בבהמה ארכובה הנמכרת עם הראש ובזה העצם אין טרפות לא בשמוטה ולא בשבורה אלא לאסור האבר עצמו ועצם אמצעי שהוא מחובר למטה עם הרגל ולמעלה עם העצם השלישי זה העצם נקרא שוק ובלע"ז אשקוק"יל. והעצ' השלישי הוא עצ' המוח הנקרא בלשון לעז אושמול"אר ובעוף הוא העצ' המחובר בבשר המתפשט בגוף העוף ונקרא בלשון לעז פאל"א שהבשר שם רחב וזה העצם השלישי הוא מחובר בגוף הבהמה. ויש מפרשי' שזה העצם האמצעי אם נשמט מן העצם השלישי אי אעכול ניביה כלומר שנתעכלו ונפסדו הגידי' המחברי' אותו עם הירך טריפה ואי לא אעכול ניביה כשרה. ובעוף איכא מאן דאמר בגמרא דאפיל' אעכול ניביה כשרה כיון שיש לו כנפים דבהמה שסמיכתה על רגליה טריפה אבל עוף שסמיכתו על כנפיו כשרה. וי"א שזה העצ' האמצעי אם נשמט מהירך בין אעכול ניביה בין לא אעכול כשרה. ולא מטרפה בהמה ועוף בשמוטת זה העצם מהירך אלא כשנשמט הירך מגוף הבהמ' אי אעכול ניביה ובעוף אפי' אעכול ניביה כשרה. ואין שמוטה ביד הבהמה ולא שבורה ובכל ענין כשרה. אפילו בעצ' המחובר בגוף הבהמה ואפי' נחתך לגמרי. וכתב הרשב"א ז"ל שאם נשבר עצם הארכובה במקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר הגאונים ז"ל כתבו שכיון שנקשר תולין להקל. וכן אם נשחטה הבהמה ונמצא עצם הארכובה נשבר אם יש במה לתלות כגון שדרסה בכותל או רצצת' בהמה תולין להקל כן כתב הרשב"א ז"ל [אמ"ה בספר אורח חיים כתו' ז"ל הרב בעל התרומה ז"ל כת' היכא שמצאנו עצם נשבר והבריא ונקשר אין חוששין שמא יצא לחוץ שאלו כן לא נתרפא והרב ר' דוד בר לוי ז"ל כתב ה"ה אם נמצא שבר במקום צומת הגידין ונתרפא בטוב אין חוששין שמא נפסק אחד מצומ' הגידין ומכשרינן לי' וכן נמי פסק רבינו יצחק בתשו' והוסיף עוד שאפילו נשבר העצם לפנים תוך הבשר ואינו יוצא לחוץ כלל אינו צריך לבדוק אחר צומת הגידין לפי שהעצם נוח להשבר אבל הגיד והעור שהוא רך לא וכשאנו רואין שהעור לא נפסק כ"ש הגידין שלא נפסקו עכ"ל. ואני אומר שזה אפי' יהיה השבר במקום צומת עצמו אין חוששין כלל מאחר שלא יצא כאשר יש לחוש באגף אם נשבר סמוך לגוף ששם אנו חוששין לריאה וכן בספר אגור וכן עשיתי מעשים הרבה ע"כ]. ונשלמו דיני שבירת העצמות ביד וברגל בעוף ובבהמ' בס"ד.
<h2>דף צג:</h2>
ונבאר השוחט את הבהמה אם יש בה דברים אסורים. הביצים הנתקין לסרס אותה בהמה אמרינן בגמרא ביעי חשילתא שרו שאינן אבר מן החי כיון שאינן מסריחין ואת לא תיכול משום [משלי א'] ואל תטוש תורת אמך.
<h2>דף צז:</h2>
והמבשל ביצים מותרות עם ביצים אסורות מותרות ולא מתסרי משום פליטת הטמאות דמיא דביעי נינהו אלא א"כ היה בהם אפרוח.
